פורום יחסים, זוגיות ונישואין - יש לך שאלה?

"בעל" יקר (קשה לי לקרוא לך "מאירה" כמו הכינווי שבחרת...). אינני מתפלאת שיועצים אחרים נמנעו לשפוט ביניכם, כי ברגע שהם יגידו משהו לטובתך - אישתך תרגיש שהם לא איתה ותרצה לעזוב את הייעוץ, ואז ברור שכל מה שהושג, אם הושג בטיפול - מפסיק להיות רלבנטי, כי היא לא סומכת על היועץ... ואולי זה מה שהיה בעבר שגרם לה לעזוב את הטיפולים. אני מניחה שלשניכם לא קל עם בעיית התקשורת עליה אתה מספר, ומאחלת לך שתצליחו למצוא דווקא יועץ שיצליח קודם להתחבר עם אישתך במיוחד, כי היא היותר סגורה - אך גם איתך, כמובן, ואולי בהמשך, לאחר ששניכם כבר באמת סומכים עליו, אפשר יהיה לשאול אותו לדעתו בנושאים מסויימים. אני חושבת שגם אז - לאחר שנוצר אמון - רוב היועצים ימצאו לנכון לא לשפוט ביניכם.

דודו היקר, במקום לענות לך אני שולחת אותך למאמר שלי העוסק בדיוק בנושא אותו תיארת.

מי משניכם יוזם סקס? האם יתכן שאשתך לא באמת "קרירה...א-מינית"???
הוא ממש מתחיל בתיאור דומה לתחושותיך:
נפגשתי ושוחחתי עם הרבה מאוד גברים שתלונתם דומה:
"למה אני הוא זה שתמיד צריך ליזום סקס?! לאישתי אף פעם לא מתחשק, וגם אם מתחשק לה היא לא תיזום, ונוסף על הכל, גם כאשר אנחנו כבר מקיימים יחסים, היא פאסיבית, שוכבת קפואה, לא מתעניינת בי ורק מחכה שזה ייגמר והיא תוכל להגיד ש"מילאה את חובתה האזרחית" עד הפעם הבאה שהיא תחשוב שכבר עבר מספיק זמן ומגיע לי עוד קצת סקס... בעצם גיליתי שאני נשוי לאישה קרה, א-מינית, ואילו אני מאוד ייצרי ובעל צרכים מיניים נורמליים, ואולי אפילו יותר מן הממוצע!"
אני מציעה לך לקרוא אותו עד הסוף על מנת לקבל תשובה או לפחות להבין יותר לעומק את התופעה הזאת, וכמו כן ישנם שם עוד שני מאמרים על נושאים דומים.

אשמח לתגובתך

[a href='http://www.beok.co.il/SelectedArticle.aspx?ArticleID=2114' id='link']המאמר מופיע גם בין מאמרי הפורטל beok "מי משניכם יוזם סקס?"[/a]

אפשרי לברר דרך קופ"ח, יש הנחות. בהצלחה רבה

בעבר, אם זה לפני שהכרנו, או בתקופות שלא היינו ביחד, היו הרבה גברים שהתחילו איתי, כמו שכתבתי, אך אף פעם לא נענתי. אציין כי היו 2-3 שכן מצאו חן בעיניי, ועוררו את סקרנותי, אך לא עשיתי עם זה כלום, ונותרתי,אז, עם הפרפרים בבטן לגביהם, כל אחד בתקופתו. פתאום החלק הזה של הסקרנות, לאו דווקא לגביהם, מתעורר. זהו, רק רציתי לחדד את מה שכתבתי.

קרן היקרה, הבעייה שאת מעלה היא מאוד חשובה, ונדמה לי שהרבה אנשים צעירים יכולים למצוא את עצמם מזדהים עם מה שכתבת.
התשובה כבר רשומה בגוף השאלה...כל מי שקורא את דברייך יכול מייד לראות שאין זו אהבה, אלא סוג של נוחיות מוכרת וידועה, כמו אמבטיה שהיתה פעם חמה ונעימה, אבל הלכה והתקררה, ועכשו מתאים לך כבר לצאת ממנה, את מוציאה את הראש, רואה מה יש מסביב אבל לא מעיזה לצאת החוצה מן המים הפושרים, כי רגע היציאה יהיה קר ולא מוכר לך.
אני מציעה לך שתיזכרי איך הרגשת כאשר נקטת בצעדים שהיו חשובים לך, ועשית זאת באופן עצמאי. כמו הנסיעה לחו"ל לבד, לכמה חודשים, שם הרגשת כל כך טוב בלהיות לבדך ונהנית מכל רגע. אני מניחה שאת גם חוששת מכך שהוא ייפגע ממך שוב ואינך אוהבת לעשות זאת.
מה שיכול לעזור עוד הוא שתדמייני לעצמך בצורה מאוד מוחשית איך ייראו החיים שלך כאשר תיפרדו, בדקי בהרבה בחינות - מגורים, בילויים, היכרויות חדשות, לגלות את עצמך מחדש עם גברים אחרים ועוד ועוד, וכאשר האפשרות הזאת תמשוך אותך, את תראי שיהיה לך הרבה יותר קל לקבל את ההחלטה.
נשמח לשמוע ממך תגובה

ענת היקרה, התיאור שאת מתארת את יחסיכם מוביל אותי לחשוב שהבעייה ביניכם היא חוסר באינטימיות רגשית. למה הכוונה? אין ביניכם מספיק חופש לבקש זה מזו את הדברים החיוניים לכם, וכאשר אינכם מקבלים (את מה שלא ממש ביקשתם) - אתם מתאכזבים וצוברים גם כעס, וזה יוצר מרחק, מתח, קפאון. את זקוקה לתחושת ביחד, לעשות איתו דברים, לשוחח, לשמוע ממנו דברים נעימים, מילות אהבה, ואילו הוא מרגיש כנראה חנוק ולא חופשי והוא נאבק מולך על החופש שלו ועל הפרטיות שלו.
אני מאמינה שניתן לעזור לכם ע"י הדרכה וייעוץ אפילו חד פעמיים, אבל אם הוא לא מוכן ללכת איתך -ואת כבר הלכת בעצמך לייעוצים - אז הוא כנראה תקוע ב"צדק" שלו, ב"ידיעה" שלו איך הדברים אמורים להיות...הוא כזה שלימד את עצמו איך לפתור בעיות ומעדיף לא להתייעץ עם אחרים ולא לחשוף בעיות אישיות. אם אני צודקת, עליך לעשות את חשבון הנפש שלך, האם את רוצה לשנות בכוחות עצמך את מערכת היחסים, בסבלנות, אולי ע"י עזרה מקצועית חד צדדית, או להחליט לא להישאר איתו אם הוא ממש נעול שלא להטות שכם ולהכיר שקיימת בעייה, ושהבעייה היא משותפת. יחד עם זה, מאוד חשוב, במיוחד במקרה שלו, לא להפעיל עליו לחץ ללכת איתך לייעוץ. את יכולה להגיד לו כמה זה חשוב לך שהוא כן יבוא איתך, אבל לכבד את האופציה שהוא יגיד לך לא. זוהי זכותו לפרטיות ולניהול העצמאי של חייו הוא. יחד עם זה - מכיוון שאין לכם ילדים - את הרבה יותר חופשייה להחליט על עצמך במקרה כזה. אולי עם הזמן ועם שינויים מסויימים מן הכיוון שלך - האינטימיות שלכם תשתפר.

חשוב לי לציין שאני אומרתלבן זוגי כל מה שמפריע לי כולל העדר האינטימיות והקרבה היומיומית. אני מבקשת שיגע בי, שיעשה לי ועוד..אבל לא תמיד אני נענית. הוא טוען שאני מייללת ומקטרת וסתם מפונקת. אני חושבת שאין לי דרישות מוגזמות. זה נכון יש הצטברות של כעסים, ומתח אין הרמוניה. כל אחד מתבצר בעמדתו. כל ויכוח שיש ביננו הוא "בורח" ונעלם עם הכלב לשעה שעתיים. זה נורא מרגיז שאני רוצה לדבר על הדברים, והוא לא. הוא חוזר ולא רוצה לדבר על מה שהיה, כך אני נשארת טעונה וכעוסה. אני מרגישה שאני מוותרת לו המון וסולחת. הוא טוען שאני מרוכזת בעצמי. הוא מאד חשדן, לוקח לו הרבה זמן לתת בי אמון. גם אני כבר כמוהו. בימים האחרונים הוא מדבר על זה ששנינו עקשנים ו"אוכלים" אחד את השני. אני לא מבינה למה אני רוצה את הדרמות האלה.. לריב להשלים, לחיות בפחד שאולי הוא עוזב אותי.

ענת יקרה, עם כל ההבנה שלי לצורך שלך ולאמונה שלך באינטימיות, רמת האינטימיות אליה את שואפת ואולי מצפה ואולי אפילו התנסית בה בעבר - אינה רמת האינטימיות שהוא היה רוצה בה בשלב הזה של חייו. לכן הוא הודף את נסיונות ההתקרבות שלך כי הוא מפרש זאת כאיום על תחושת החופש שלו. את רוצה להיות איתו על פי הכללים שלך, ואילו הוא רוצה להיות איתך על פי הכללים שלו. בעיקר הוא תופש את התלונות שלך בתור רצון שלך לשנות אותו ולהתאים אותו אלייך, והוא אינו מוכן לכך. יתרה מזו, הוא כנראה חווה את תלונותייך עליו בתור ביקורת וחוסר הערכה אליו, וזה מאוד קשה לו לשאת. אז הוא מעדיף לנתק מגע ולצאת לסיבוב עם הכלב רק לא לשוחח איתך כי את חוזרת ודורשת ממנו את הדבר המרכזי אותו הוא עדיין אינו מסוגל להעניק לך. לדעתי הדרך לאינטימיות רגשית ביניכם היא להבין ולקבל שאתם שניכם אינכם באותו מקום ולכבד ולקבל את השונות שלו.

האם את יכולה לקבל, לפחות ברמה העקרונית, התיאורטית, כרגע, ללא ההצטברות של אכזבה וכעס כלפיו, ששני בני אדם, אפילו אם הם מאוד אוהבים - אין להם אותה היכולת או אותו הרצון לאינטימיות, לשיתוף בכל, וכל זאת באותו רגע נתון? אם את יכולה לקבל זאת (וזה יהיה נכון כמעט לגבי כל בן זוג אחר שיהיה לך: או שהוא יהיה קצת יותר מחפש אינטימיות ממך, או שאת תהיי יותר ממנו).
ותמיד זה שפחות - ירצה לנוס מפני הרעפת האינטימיות של בן זוגו.

רק הבנה וקבלה של עובדת החיים הזו, שהינה כה שכיחה אצל בני זוג - יכולה לגרום לשינוי מבפנים, באיך שאת חווה את האכזבה שלך. האכזבה צריכה להיות לא ממנו, אלא מן המצב, שבו יש פער בתחום זה. ככה זה...

קרן היקרה, צר לי על מה ששניכם עוברים. המציאות של חיים בשניים היא הרבה יותר מסובכת ממה שאנחנו מדמיינים בשלב הרומנטי. אני מציעה שתראי את תשובתי ל yb111 כי גם אתם צריכים להיעזר בייעוץ זוגי לאור חוסר היכולת שלכם לפתור את בעיות התקשורת בעצמכם, וכמה שיותר מוקדם. הזוג להם עניתי קודם נמצאים כבר בשלב הבאל לאחר תקופת הריבים הנוראיים, ואילו אתם עדיין באמצע תקופת הריבים, זה ההבדל. בכל מקרה ניתן להיעזר בייעוץ בכל שלב, וגם לפני שהריבים מתחילים, מה שנקרא - ייעוץ טרום נישואין, שיכול למנוע את עוצמת הבעיות הללו, ולתת לזוגות מתחילים כלים חדשים, שלא קיבלו בבית ההורים - ליצור תקשורת טובה, מקרבת, אפקטיבית ולנהל ריבים באופן אפקטיבי ולא הרסני, כי תמיד יהיו ריבים, וזה בסדר, אי אפשר אחרת, אלא שחשוב לדעת לריב בצורה שלא הורסת את הזוגיות. וזה ניתן.

שלום לך, את מתארת זוגיות משמימה ומאכזבת שמאוד רחוקה מן המודל הרומנטי שעליו חלמת. מה שהביא לכך הוא סדרת הריבים הקשים שתיארת, שהותירו "שדה מלחמה חרוך" שבו כל אחד מכם עדיין "מלקק את הפצעים" ונזהר לא להיכנס לעוד ריב ממנו יהיה קשה לצאת.
לכן תחושת הזרות, חוסר הקירבה, וכך גם הסקס מבטא את חוסר הקירבה - סיפוק צרכים טכני, שאינו יוצר קירבה אלא ממחיש את הזרות... אני חושבת שבמצב כזה חשוב מאוד להתחיל תהליך של ייעוץ זוגי, כי ככל שתקופת "סטטוס קוו" כזאת תימשך זמן רב יותר, כך הצורך של כל אחד מכם בקירבה ובחום ובאהבה יגבר ותתחילו לחפש זאת בחוץ במוקדם או במאוחר, או לא לחפש אבל להיענות להזמנה חמה של מישהו שלישי שייזום זאת עבורכם...
אפשרות האהבה ביניכם תלך ותיעלם וקשה יהיה להשיב אותה ככל שתישארו במצב הזה יותר זמן. החדשות הטובות הן שהרבה זוגות מוצאים עצמם במצב זה - אתם לא יוצאי דופן. פשוט הגעתם למבוי סתום - את כל השיטות שאתם שניכם מכירים מן הבית שלכם וממקורות אחרים כבר ניסיתם להפעיל אבל זה לא ממש עזר, ועכשו אתם בסוג של זהירות, כל אחד כולא את תחושותיו ואת דעותיו כי הריב שעלול להתפתח, מנסיונכם, מפחיד אתכם. בייעוץ תוכלו ללמוד דרכי תקשורת אחרות להביע את רגשותיכם ואת צרכיכם, בסביבה מוגנת. תוכלו להתרווח ולהתקרב ללא פחד להיות אתם עצמכם.

אולי תבקשי מהבוס שלך להסביר לבחור את הטעות? פשוט תסבירי לו מה קרה ומה חבר שלך חושב.אני בטוחה שהבוס שלך ישמח לעזור לך.

הסיברי לבוס שלך מה התגובה שלו עשתה, גם ללא כוונתו, ובקשי ממנו את הטובה הזאת כפי שיעל ציינה. חכי מס' ימים כדי לאפשר לשקט ולמרווח זמן לחשוב על הדברים רציונאלית. נסי שוב להסביר ואם זה לא יעבוד- הוא צריך לבחור האם הוא ממשיך את הקשר או לא (וגם את כמובן). סה"כ גם הוא מפסיד פה, וסה"כ זוהי טעות אנוש. אני תקוה כי בעוד יומיים שלושה הוא יבין שהגיב מתוך סערת רגשות ויעביר את הנושא ואולי תעיזו לצחוק עליו אפילו. בהצלחה.

משיכה שמתפתחת לאורך הזמן מחזיקה יותר זמן בדרך כלל כי היא לא מבוססת על פנטזיה שיש לך על הצד השני. כמו כן, את יכולה לקדם את המשיכה ביניכם (תוכלי לקרוא על זה יותר באתר פרינסס) ע"י הבנה/גילוי של הצרכים היחודיים לגבר שלך.

מניסיוני, כאחת שהיה מאוד חשוב לה משיכה פיזית, ובסוף התחתנתי עם בחור מקסים שאינו מושך אותי כלל, אבל מתאים מכל שאר הכיוונים ומשמש כפרטנר נפלא - לי לקח שנה שלמה עד שהתחלתי להמשך אליו, אבל במהלכה נהניתי מכל רגע,למרות המאבק עם עצמי בנושא. כךשאני מציעה לך- אם את מרגישה עם הבחור טוב, תני לזה צ'אנס.

מיטל היקרה, אין לי תשובה מובהקת על כך. יש מקרים שהופיעה משיכה מינית עם הזמן ויש מקרים שלא. מכיוון שהוא כה מתאים לך, קחי את הזמן, ונסי לראות האם יש שינויים בתחושות שלך. חקרי את הנושא כמו חוקרת סקרנית שמגיעה ללא דעה מוקדמת, כי אני באמת חושבת שאין דרך לדעת זאת מראש, וכל מקרה לגופו.
יש להניח שאם את מגיעה עם הנחת היסוד שאינך נמשכת - זה עלול להתפתח לציפייה המגשימה את עצמה, כלומר אם אנחנו די בטוחים שעתיד לקרות דבר מסויים, אנחנו באופן לא מודע עושים פעולות שיתמכו בתוצאה המצופה, ונמנעים מפעולות הסותרות את ציפייתנו, וכך משפיעים מבלי שנרצה בכך על התצואה כך שתהיה בכיוון של הציפייה.
אני מאחלת לך שתתחילי למצוא בעצמך תחושות של הימשכות אליו. מה שיכול לעשור לכך הוא בקשות ספציפיות ממנו בתחומים שחשובים לך, כמו אסטטיקה, נקיון, ריח, וכן להגיד לו מה את אוהבת ומה לא, ללמד אותו איך לענג אותך.

אני מבינה מה שאת אומרת יש גברים שההתמודדות שלהם עם מצבים היא שתיקות. לדעתי את צריכה לנסות ולדבר איתו כשהוא פחות נסער וסגור ולברר איתו מה בדיוק מפריע לו. יכול להיות משהו שקשור לגרושתו או לילדים שלו או בכלל למצב שעברתם לגור יחד והוא לא הסתגל עדיין לרעיון. כמה זמן הוא גרוש?האם הגירושים טריים? כי אם כן אולי זה קשור...או אולי בעבודה שלו אם הוא עצמאי עם לחצים. בכל מקרה אם זה מעודד אותך השתיקות האלה נמצאות גם אצל נשואים בלי עבר של נישואים קודמים.זה תלוי באישיות שלו אבל לדעתי אם את אוהבת אותו את צריכה להיות סבלנית איתו ולתת לו את הזמן שלו. אשמח לדעתך

המעיד על בעיה . ועכשיו את יכולה להבין למה נישואיו כשלו... (בין היתר) . אין לבן זוגך מיומנות של תקשורת, ליבון בעיות, הבעת רגשות ועוד ועוד. לדעתי כדאי לטפל עכשיו לפני שגם יחסיכם יעלו על שירטון.

היי, אני חושבת שזה קצת מרחיק לכת, אמנם אני בטוחה שיש גם מקרים שאת צודת לגביהם, אבל ממה ששירי כתבה ועד למה שאת הסקת- הדרך מאוד ארוכה. סה"כ לאנשים שונים יש דרכים שונות להתמודד עם מצבי לחץ ומשבר. בהחלט ובהחלט יש אנשים שכך הם מתגברים על בעיות, סערות פנימיות, התלבטויות וכעסים. יש גם נשים כאלו. אנשים כאלה רואים בשתיקה כ'תקופת מעבר' עד לרוגע והצטננות. כשבן הזוג יירגע מעט, אולי עוד כמה ימים, שירי תוכל לשבת איתו בבית קפה, ללא ילדים מסביבם ולנסות שוב להעלות את הבעיות ולהיות פתוחה לביקורת וגםלשדר זאת ע"י רוגע והעלאת רגשות חיוביים מולו (הייתי אפילו מראה לו את ההודעה שלה פה כדי להמחיש). ייתכן וזה מצביע על בעיה גדולה יתר מסתם שתיקה לצורך הירגעות ויתכן ולא. אבל לא הייתי מרחיקה לכת אלא מטפלת בבעיה כפי שהיא מוצגת עכשיו- חוסר תקשורת על רקע, כנראה, משהו שקרה, והוא עדיין לא מוכן לחשוף את זה. סה"כ הקשר טרי עם מורכבות של ילדים משני הצדדים, זה לא כ"כ פשוט. צריך סבלנות ונראה שלשירי בהחלט יש אותה. ולשירי, את בדרך הנכונה לדעתי. קחי עוד יום יומיים, נסי לצאת איתו לאיזה בית קפה ולנסות להבין מה פשר העיניין. את יכולה לכתוב לו מכתב קצר בו תתארי מה את מרגישה, מתוך נקודת מבטך ולא מתוך נקודה מאשימה או שיפוטית. מכתב בו את מביעה את ההבנה והקבלה שלך אותו גם במצבים קשים ובקשה אמיתית לשיתוף פעולה מלא מצידו כדי לשמר את הקשר. אני בטוחה שהזמנה מסוג זה תביא עמה פתיחות (חשוב לדבר במקום נייטרלי ללא הילדים), ואוליי גם פתרונות ותובנות בהמשך. אם זה ממשיך, אזיי יעלה צדקה באומרה שיש פה בעיה גדולה יותר ואולי כדאי לשקול ייעוץ (אפילו רק לך אם הוא יסרב) כדי לראות איך מתמודדים עם זה לפחות במערכה שלך מולו. אולי לאט לאט תעלי על דפוסים חוזרים ותוכלי יחד עם המטפל לנסות להגיע לדרכים שיפתחו אותו, ושיגרמו לתקשורת טובה יותר. אולי בהמשך הוא אפילו יסכים להצטרף. בהצלחה רבה.

היי שירי, את מתארת את השתיקה שלו, מול נסיונותייך להבין מה קורה אצלו, מה לא בסדר. מכיוון שהזוגיות שלכם היא מאוד קצרה ואילו התגובה שלו היא יחסית קיצונית - שתיקה רועמת - אני מניחה שאת סגנון השתיקה שלו הוא הספיק "לפתח" עוד לפני הזוגיות איתך. מכיוון שזו טכניקת תקשורת מאוד לא יעילה, אני משערת שעובר עליו בימים אלו משהו קשה, עד כדי כך שהוא לא מסוגל להיכנס לשיחה אודות העניין. יש להניח שבעבר זה כבר קרה לו וכי זהו דפוס אצלו בשעת משבר. אם את מסוגלת להיות חזקה, להאמין בו, להיות סבלנית ולא לנדנד, יתכן שזה יעבור אם תגידי לו - אני מבינה שעכשו אינך מסוגל לנהל איתי שיחה. אני לא יודעת למה זה ככה, אבל אני רואה שזה מה שקורה. בסדר. קשה לי עם זה, זה נכון, וחשוב לי להיות מסוגלת לשוחח איתך על הכל, אבל אני אחכה לך - מתי שתהיה מוכן לשיחה - תודיע לי, ונתיישב לדבר. האם את מסוגלת לתעצומות הנפש הללו? לקבל בעצם את העובדה הוא נסער עכשו ושאין לך דרך לחדור אליו, וכי כל מה שאת עושה בנסותך ללחוץ עליו לשוחח עלול להגביר את ההתכנסות שלו.
אני חושבת שמול השתיקות שלו בנות הזוג הקודמות היו מאבדות את העשתונות (זה די טבעי...) והיה קורה סחרור והחמרה מעבר לבעייה המקורית שיצרה מלכתחילה את ההתכנסות שלו.
אולי (לא בטוח...) אם תצליחי לשמור על שלוות הנפש שלך נוכח השתיקות ובאמת לתת לו את הזמן שלו לצאת מכך - זמני היציאות יתקצרו, ללא סיבוכים נוספים.
עלי לציין שיש גם אפשרות בעייתית יותר, שזו לא רק בעיית תקשורת אצלו אלא עובר עליו משהו קשה שאינו קשור אלייך, ויש לשים לב ולבחון האם קרה משהו בעולם שלו, או שקרה משהו רגשי מולך שהוא אינו מסוגל להגיד לך עדיין...

לפעמים גם טיפול יחידני יכול לעזור לבעיות זוגיות. אם בן זוגך אינו מעוניין בטיפול זוגי ,לכי לטיפול את בעצמך. התובנות שיהיו לך לגבי עצמך יושלכו על מערכת היחסים וגם בן זוגך יעבור שינוי כתוצאה מכך. בהצלחה!

ליאורה היקרה, ראשית, סליחה על העיכוב בתשובתי. אני מבחינה כאן בשני נושאים. האחד - סגנון התקשורת שלכם, והשני - הריב הספציפי עליו סיפרת. העניין המהותי הוא סגנון התקשורת שלכם, אשר מעביר מצבים יומיומיים, שיתכן וחלק מן הזוגות צולחים אותם ללא פגע - לרמה סוערת של ויכוח ההופך לריב. לשניכם, ולפי תיאורך לו במיוחד, מאוד חשוב לצאת צודק, וכאשר אינכם מסכימים, וזה קורה לכם הרבה, כי כנראה כל אחד מכם הוא טיפוס אינדיבידואליסטי, בעל עקרונות, אינכם מוצאים דרך לחיות עם אי ההסכמה בשלום. מדברי את כבר מבינה שיש גם דרך אחרת...לקבל מראש את הנחת היסוד שיהיו ביניכם חילוקי דעות, וכי אפשר לחיות עם המון אהבה גם כאשר לא מסכימים. אולי אפילו יהיה לכם יותר מעניין בחיים בדרך זו, לעומת זוגות דומים, כמעט זהים, אשר במהרה משעממים איש את רעהו...אני חושבת שכאשר ישנו ויכוח, אתם מרגישים באותו רגע שמאוד קשה להישאר אוהבים תוך כדי הויכוח, וכי מישהו צריך להיכנע, להתפשר, כדי שההרמוניה תחזור. לכן את מרגישה צורך להתנצל.
אני מאמינה שאפשר גם להישאר באי הסכמות, אבל לפתח יכולת "דיסקוס", כלומר לשוחח עליהן בצורה יסודית ועם המון הקשבה. כי תתפלאי, אבל כאשר מצליחים באמת להקשיב לנקודת המבט של בן הזוג בלי להתפרץ תוך כדי ובלי לנסות לשכנע אותו שהוא טועה, מתחילה להיווצר הבנה עמוקה יותר. אחת הבעיות בויכוח היא שההקשבה נחסמת בו, וכל אחד בעיקר רוצה להשמיע ולשכנע! מה דעתך שבויכוח ביניכם המטרה תהיה קודם כל להבין את נקודת המבט של הצד השני לעומק? הבנה עמוקה מאפשרת למצוא גם נקודות הסכמה מעטות ביניכם בסופה של ההתבוננות הזאת, אך בעיקר להרגיע רגשית את סערת הנפש, כי מה שמתלווה לריב שכזה היא ההרגשה שבן הזוג שלי לא באמת הבין אותי ולא היה קשוב אלי, וזאת הבעייה המרכזית הגורמת להתרחקות רגשית ולהצטברות של כעסים.
אשמח לשמוע מה דעתך

מיטל היקרה, ראשית ברצוני להחמיא לך על הניתוח המדוייק והכנה של דפוסי ההתנהגות של שניכם, ומה הוליד אותם. לדעתי השורשים נעוצים אצלך לפחות עוד בביטול החתונה הקודמת שאולי פגע בך והשאיר צלקת. ואילו אצל בעלך, שהתגרש, מן הסתם נהיו צלקות ממערכת היחסים הקודמת שלו, וכך שניכם הגעתם מצולקים במידה מסויימת, ורגישים לנקודות מסויימות בהתנהגות של בן הזוג. ממה שאת מתארת - הנסיבות שהוא כביכול פגע באמון שלך - לא בהכרח היו חמורות. הוא בסך הכל הרשה לעצמו להיות בקשר מסויים עם ידידות שיש לו קשר עימן. אבל את לקחת זאת קשה ותגובתך הקשה גרמה לו להתחיל לסנן במה הוא משתף אותך ומה לא. ונוצר כאן מעגל קסמים: ככל שהוא משתף אותך פחות - לך יש יותר הרגשה שהוא מסתיר מפנייך ואת מרגישה צורך לחקור אותו ולבלוש אחריו. ככל שאת בולשת יותר -כך הוא מרגיש שהפרטיות שלו נפגעת והוא משתף עוד פחות על מנת לשמור על המעט שיש לו...וחוזר חלילה.
יש דרך לפרוץ את מעגל הקסמים הזה, ויפה שעה אחת קודם, לפני שהכעס, החשדנות מכסים כל חלקה טובה של אהבה. מהרו ולכו לייעוץ זוגי, שישחרר אתכם וילמד אתכם דפוסים אחרים של שיתוף, השמעה והקשבה, כלומר - תקשורת. שיהיה לכם כיף לשוחח זה עם זו במקום חששות מכל שיחה שמא תהפוך לשיחת בירור וחשדנות והאשמות, כפי שזה עכשו, או השתיקות האלו שמטרתן להימנע מן השיחות הלא נעימות הללו...

אם הבעיה היחידה היא ההורים שלו אז אולי תנסי לא לבוא אליהם פעם בשבוע אלא פחות. את לא חייבת לבוא איתו אליהם כל פעם לפעמים את יכולה לקחת לך חופש מהם.אם בעלך מבין ומתחשב לא תהיה לו בעיה עם זה. לא יקרה כלום אם תשלחי אותו עם הילד לבד לפעמים. אני חושבת שהריחוק מהם יעשה לך טוב. יש משפט שאומר "התחתנת איתו התחתנת עם כל המשפחה" וזה נכון באמת אבל את יכולה למצוא לך דרכים להקל על עצמך אם הנוכחות שלהם גורמת לך אי נוחות ועצבנות. לדעתי הכיוון של לעזוב אותו כי המשפחה שלו היא ככה וככה הוא שגוי כי הרי התחתנת איתו לא עם המשפחה שלו אין טעם שתהרסי את הקן שבניתם ביחד בגלל ההורים שלו . אז תוציאי לך את זה מהראש וחוץ מזה גם עם הבא בתור יכול להיות שתהיה לך בעיה עם משפחתו ואז מה?אין מה לעשות החיים לא מושלמים אבל צריך לדעת להסתדר עם מה שיש .אני מאמינה שאם את טיפוס כזה רגוע לא תהיה לך בעיה . תנסי להמנע מקשר איתם כל פעם שאת יכולה אפילו טלפוני ותראי שזה יעזור. מניסיון רב שנים...... בהצלחה:)

הבעל שלי דווקא עדין איתי לגבי העניינים האלו וחילוקי הדעות. אני הרגשתי שהוריו מעורבים מדי בחיינו. זה המחיר כיון שהוריו (גם הורי) -עזרים לנו עם הילד (בן 8 חודשים) במהלך השבוע ולכן אני מערבת אותם בטיפולו - ויש לזה מחיר. הרגשתי שכל פעם שאני עם משפחתו והתינוק איתנו, הם רוצים טיפול בלעדי עליו. אני באיזור ולפעמים אומרים לי אנחנו מטפלים בו עכשיו והילד בוכה ומסתכל עלי ואני נקרעת מבפנים. אחרי ימים של ברוגז ותחושה לא נעימה, אני מניחה שכל צד עשה חושבים ורוצה להימנע מעימות חריף וקרע. כך צריך להיות. אני מבינה שזה מרצון לעזור לנו, שיהיה לנו קצת שקט ממנו. הם גם מתגעגעים אליו ורוצים בקרבתו. כשהוא בוכה, לא קרה כלום, הוא בידיים טובות שאוהבות ומטפלות בו. הוא לא ימות מבכי. וצמצמתי את עזרתו של אמא שלו מפעמיים בשבוע לפעם אחת. מספיק וטוב. חייבים שני הצדדים להתגבר ולגלות הבנה. מקווה שבעלך פתוח וקשוב ומבין את זה בהצלחה

הי האם יש תשובה בשבילי ? ?

סיוון היקרה, ראשית, אני מצטערת על העיכוב, הצטברו הרבה פניות ולא ראיתי שלא עניתי לך.
המצב אותו את מתארת הוא מאוד אופייני לשלב הזוגיות בו אתם נמצאים, ולא צריך עד כדי כך להפחיד אותך. השנה הראשונה היא שנה של לחצים מצטברים, עייפות כרונית, חילוקי דעות, חרדה לשלומו של התינוק, חוסר נסיון וחוסר בטחון - המון תחושות שבכמות הזאת אף אחד מכם עדיין לא הרגיש מעולם. במצב הלחץ הזה יוצאים מכל אחד מכם תגובות לחוצות, וזוהי הזדמנות להכיר יותר טוב את בן הזוג ולהבין מה מקפיץ אותו, ולמה הוא זקוק. זה לא אומר שאת חייבת לתת לו בדיוק את מה שהוא זקוק לו, אבל זה יכול לעזור אם תעשי זאת. כמובן הדבר נכון גם בכיוון ההפוך - עד כמה הוא קשוב לצרכים שלך, למשאלות שלך. הדרך בה אתם תצליחו לעבור את תקופת המשבר הזאת היא מאוד קובעת וקריטית לגבי המשך הזוגיות. זוגות שמצליחים לפתח כלי תקשורת טובים, להגביר את ההקשבה זה לזו, להבין את נקודת המבט של השני ולכבד את רצונותיו, להתחשב - נעשים קרובים יותר ואהבתם מתעצמת דווקא כתוצאה ממשבר. כמה שזה נשמע מוזר, משברים יכולים לחזק ולקרב. אבל גם הרבה זוגות שורדים ממשבר למשבר, לא מטפלים בבעיית התקשורת המסתמנת, ומדלגים על הקשיים ומחליקים אותם, בלי להיכנס לעומק ולהבין את שורשי המשבר.

אתה נמצא במקום שבו אתה מאוד מעריך את בת זוגתך . ער ליתרונותיה כבת זוג אבל, לא מאוהב בה. על מנת להיות שלם עם המצב עליך לעשות ויתור. במקרה שלך זהו ויתור על תחושת המאוהבות, על הריגושים והתשוקה. זהו צעד קשה שיש בו מחיר כבד לאורך זמן אך עם זאת אתה מרויח בת זוג טובה ושותפה לטווח ארוך. השאלה אם אתה מסוגל ...

יעלה תודה על התשובה הכל כך מדוייקת. זו הפעם הראשונה שאני מפרסם שאלה באינטרנט ועונה לי יעלה, בהחלט הרגשה מיוחדת שיש שותפות גורל עם אנשים זרים לחלוטין עצם היותם בני אדם שלכל אחד בעיות אנושיות משלו. השאלה אם אחרי החתונה אכנס לתהליך של התקרבות וקבלה או שמא הספקות והמועקה יעלו שוב. אתמול חשבתי על זה, ואמרתי לעצמי שאם היתי בן 25 עם ההבנות שיש לי היום לא היתי נכנס לזה... בעצם אני מרגיש בשל למחויבות ולא רוצה לותר על החמימות שיש לי ומצד שני עמוק בפנים משהו לא מדויק. לפעמים אני אומר לעצמי שאני פשוט לא יודע להעריך את מה שיש לי עד שהוא איננו ולפעמים אני אומר לעצמי שאני לא מספיק כן עם עצמי, ובתור בחור בן 33 'מצליח שנראה טוב' אין סיבה שאתפשר בכל מקרה אם היתי צריך לבחור משפחה ללא ספק שהיתי בוחר בבת זוגתי, אך אם היתי צריך לבחור מאהבת אז בת זוגתי לא היתה הבחירה המושלמת המצוקה שלי נובעת מכך שאני לא בטוח שאני אוביקטבי ורואה את המציאות בצורה ברורה וכל החלטה שאעשה תצריך הרבה מאוד אומץ ותגבה מחיר יקר

נראה לי שאילו שתי ישויות שאינן באות בכפיפה אחת. ויותר מזה, כשאני חושבת על זה, הן אפילו מנוגדות. כך שיש פה איזשהוא פרדוקס לנסות למצוא את שתיהן באישה אחת. (גם אני כאישה נתקלת בסוגיה כשמדובר בבחירת בן זוג. מאהב לעומת בן זוג ואב לילדיי. ) ומשום שלעולם לא נמצא את המושלם עלינו , כפי שאמרתי, לוותר על משהו. אבל ,הוויתור צריך להיות ממקום שלם . אם הוא לא נעשה כך ,נחווה כאב כל הזמן. אתה ,כנראה, צריך עוד זמן כדי להשלים עם הויתור הזה (או לא ...)

למה אי אפשר שבן/בת הזוג יהיה גם אב/אם ומאהב/ת?

כשאתחתן ארצה לחשוב שבן זוגי רואה אותי כאם ילדיו אבל גם כאישה סקסית ונחשקת
קשר של סקס ויצרים יכול להמשיך תקופה קצרה,אבל אם קשר של אהבה ותמיכה של חיים משותפים או בלי יצר ותשוקה או גם תקוע.

אני רוצה להאמין שכשמתחתנים רואים באדם את שני הדברים
ומה שבעייתי מטפלים בו ומשפרים.

כמה שאני מזדהה איתך ראיתי את התגובה שלך כלפי ולדעתי אנחנו באותה סירה.... ההבדל הוא שאני התחתנתי ואתה עוד לא .. והינה אחרי החתונה אני עדיין באותו המקום עם אותם חששות, ועם עצב גדול..... כי אני רואה זוגות אחרים מאוהבים .... וכולי קנאה שאני לא במקום הזה ואם אתה בחור של אהבה (כמוני) זה יפריע לך גם אחרי החתונה כמו שלי זה מפריע ... למה להתפשר? למה לוותר? לדעתי תיקח שנה מהיום תהנו מהאירוסים תגיד לה שתתחתנו בקיץ הבא ולא זה שיבוא ... ככה יהיה לך יותר זמן לבדוק איך אתה מרגיש.... כי אני בהחלט יכולה להגיד לך שהמחשבות מתרוצצות גם אחרי החתונה.. וזה ממש נורא !!! גם בעלי בחור מקסים, ומדהים, אבל משהו חסר..... וזה נקרא אהבה שזה הדבר הכי חשוב בעולם אז על זה לוותר? אני וויתרתי ואל תעשה את אותה הטעות .... למרות שאני בעצמי מבולבלת מכאן איך להמשיך (ילדים כרגע זה לא אופציה בכלל)..... אבל איך להמשיך לחיות ככה עם תחושת החמצה בלב שאולי יכולתי למצוא מישהו שאני יוכל יותר לאהוב? תכתוב לי מה דעתך ליאל

לדני היקר, כפי שכתבתי בזמנו לליאל, אני חושבת לפני כשנה, בתחילת ההתכתבות שלנו, זיהיתי אותה בתור מישהי שתחושת האהבה והריגוש שבהתאהבות מאוד חיוניים לה, ותמיד יהיו חיונים לה, והמלצתי לה בכל מאודי לא להינשא לבן זוגה אותו היא הודתה כבר אז שהיא לא מאוהבת בו ואפילו לא אוהבת אותו. והנה אחרי 3 חודשים, לאחר התלבטויות אין ספור - היא הגיעה למסקנה שהיא טעתה בהחלטה להתחתן איתו.
אני חושבת שעליך להמתין עם ההחלטה. אולי שווה אפילו לברר עם איש מקצוע - מה אתה מרגיש פנימה ומה המקורות לכך ואיך זה מעצב ומשפיע על עולמך, לפני שאתה מחליט החלטה כה גורלית לבת זוגך ולך, ומן הסתם לילדים שתולידו יחד. קיימת אפשרות שהתהייה הזאת תמשיך לנקר לך כל השנים, ואולי תגרום לך לחפש אהבה בחוץ, לפגוע בזוגתך. אמנם יש לציין שישנם רבים שעושים זאת לאחר כמה שנות נישואין גם כאשר הם בטוחים שבת זוגם היא אהבת חייהם, ודברים מאוד משתנים לאחר הנישואים...
אני בכלל הוגה ברעיון מהפכני: להמציא מודל נישואים שבו זה לגיטימי להתחתן עם אישה מאוד מתאימה ומוערכת, שיכולה להקים איתך משפחה נהדרת ולהיות שותפה נהדרת לחיים, אבל מידי פעם שכל אחד מבני הזוג יקח מאהב/ת, בשביל לספק צרכים ריגושיים ומיניים שמסגרת הנישואין אינה יכולה לספק. שזה יהיה סוג של מוסכמה והבנה, שיש את הצרכים הללו ולגיטימי לספקם בחוץ. מה דעתך?

אל תעשה את הטעות שאני עשיתי . אני מבקשת ממך, אתה נשמע בחור כל כך טוב אל תתפשר,תחכה עם זה תגיד לה שאתה מעוניין שתהיו מאורסים ושתהנו קודם כל מזה. את תקפוץ מתחת לחופה,אחרי שמתחתנים האהבה לא קופצת לך פתאום ללב האהבה פתאום לא מתחזקת אלא ההפך הלב שלך כבר כואב, החשק שלך יורד, המצב רוח שלך דועך, החיים שלך נראים רייקנים בלי אהבה... אל תעשה את זה אתה עדיין צעיר עדיין יכול למצוא אהבה מכל הלב שבאה לך ממעמקי נשמתך עדיף להתפשר בדברים אחרים אבל לא באהבה והיום אני מבינה את זה היום אני מבינה את זה על בשרי וכואב לי ואני לא רוצה שתעשה את אותה הטעות .... תתפשר על דברים אחרים לא על אהבה.... ליאל.

אני חושבת שזה היה מן הסתם מודל מושלם אבל לא ריאלי כי 90% מהנישואין היו נגמרים בגירושין...כי זה לא רק רק ריגושים וסיפוק צרכים זה יכול לגלוש גם להתאהבות והיקשרות ...ורצון תמידי להיות עם המאהב. חוץ מזה שאם בעלי היה שומע על דבר כזה הוא היה מכחיל חחחח לא מתאים לו לאופי דברים כאלה "מוקצנים" למרות שלי דווקא אולי כן ...:) דרך אגב אני מאוד אוהבת את הדעות שלך אני חושבת שאת לא שופטת אלא באה מנקודה של הבנה ואמפתיה אני מאוד אוהבת את הדרך שלך . ערב טוב!

בהחלט, תשובותייך מגיעות ממקום של הרבה קבלה ורצון טוב לעזור בכנות, ללא מסחריות אלא נטו טוב לב ומקצועיות. את מאוד מוערכת בעיניי ואני קוראת 'אותך' הרבה. לגבי המודל שהצעת .. אני נוטה להסכים עם יעל פה, למרות שאני משוכנעת שעצם קיום המודל הזה היה מביא הרבה גברים ונשים להקלה גדולה ולאנחת רווחה. אבל- אלו מבחינתי נישואים פתוחים, ואינני רואה בינם לבין מה שהצעת הבדל. אלא אם תאירי עיניי.. האם יש הבדל? ובנישואים פתוחים כידוע, יש פרצות לתחרויות, לחשדנות ולחוסר חשק לחיות עם "פרפר" שאמנם עושה הכל מתוקף החוק שהוגדר מראש. אלו לא באמת נישואים שמתאימים לכל המצדדים בהם, אנשים הרבה פעמים חושבים שזה לכאורה מותאם להם, וזה לא תמיד כך. ולכן מאוד מומלץ לכאלה לחשוב טוב טוב אם זה יפַתח ויהפוך את הזוגיות ליצירתית ורבת שנים.. או להרסנית וקצרת טווח בעליל.

את צודקת בהחלט שדפוס מסויים לא מתאים למיליוני זוגות שונים,אך לדעתי יחסים פתוחים בין בני זוג ברמה כזאת או אחרת יהיו מוצלחים לזוגות יחודיים בלבד עצם העובדה שקשה להעריך מראש מה תיהיה התוצאה של יחסים כאלו מערערת את הביטחון בקשר ואת הרצון לנתינה בלתי מותנית ולשיתוף מלא אני גם יודע מתוך היכרות שעם בת זוגתי זה בהחלט לא אופציה לא רק בגלל ההשקפות השמרניות שלה אלא גם מכיוון שאין לה צורך חזק לריגושים מהסוג הזה מבחינתי היתי רוצה למצוא קשר רגיל ולהתמודד איתו, השאלה היא כמה צריך לקבל את הצד השני וכמה צריך לקבל את רחשי הלב ההפכפכיים

שלום דורית.
קראתי קצת את תשובותיך לכותבי הפורום ונהנתי מן התשובות המקצועיות (אגב, של שתיכן- גם של עדי). בשל כך הופתעתי לקרוא את תשובתך לדני, בעיקר את המשפט האחרון. היה מוזר בעיני ולא הבנתי מהיכן הוא בא? מאיזו תיאוריה? או מהי יעלותו?
את בעצם אומרת שנישואין הוא דבר שנשחק עם השנים ולכן בואו נפתח ביחסים פתוחים- כל אחד יעשה כל העולה על רוחו - יהיה עם מי שבא לו, ללא התחייבות כלפי הצד השני...(תקני אותי עם לא הבנתי אותך נכון)
אם כך, למה להינשא? אשאר רווקה כל חיי, אהיה עם מי שאני בוחרת לעצמי כמה זמן שבא לי. כשימאס לי אעזוב אותו ואכיר גבר אחר. או אולי אפילו איהיה עם שניהם במקביל...אביא ילדים מחוץ לחתונה עם מי שאני רוצה וכך אחיה לי את חיי בריגושים שונים, בתשוקה מתמדת (כי כשהיא תחלוף מאחד אעבור לאחר...), וללא כל התחייבות, ומה אכפת לי אם בדרך אני אפגע במישהו- הרי אינני מחוייבת לאף-אחד...
אם בזה את מאמינה אז אני חייבת לשאול: למה בכלל להתחתן? למה לפגוע אחד בשני?- לא עדיף לחסוך את כל זה ופשוט לא להתחתן??? הרי כל הקטע בנישואין הוא השותפות, הערכה, הבית החם שזוג בונה יחד בשבילם ובשבל ילדיהם.
במקום הצעה כזו- שלא רק אינה ריאלית, ולא רק שאינה מעשית- הרי זה רק היה גורם לתככים וקנאה מיותרת, גם אם יגידו שזה בסדר וזה מוסכם.-אולי במקום זאת כדאי להמליץ לזוגות ללכת ליעוץ סקסולוגי כדי ללמוד עוד ריגושים ולחדש, אולי גם ללכת ליעוץ זוגי, לקואוצ'ינג זוגי... הרי הוכח שברוב המקרים טיפולים מעין אלו אכן עוזרים. זוגיות צריך לשמר! ולא להרים ידיים ולהגיד: "יאללה, אנחנו שנים יחד, בא לי משהו חדש- בא נבגוד. (בעיני זה בגידה, גם אם היא בהסכמה כביכול- כי יש אנשים שמסכימים כי כך כולם עושים או כי הוא רוצה את זה אז נסכים כדי שהוא ישאר איתי ולא יעזוב אותי...)
ואם לומר את האמת- אני חושבת שאם יש אהבה אמיתית בין בני זוג - אף אחד מהם לא ירצה להיות עם מישהו אחר להרוס את מה שבנו... גבר שאוהב אישה באמת לא יהיה מסוגל לדעת שאדם אחר היה איתה... וחוץ מזה- מה עם הילדים? איך הם אמורים להרגיש במסגרת כ"כ לא משפחתית שכזו? (הרי אם ההורים יגדלו כך הם יחנכו את ילדיהם לגדול כך...)
עוד דבר: אני חושבת שאם אף אחד, באף חברה בעולם לא חשב על זה, או לפחות לא דיבר על כך בקול רם- סימן שיש עניין שלא להציע הצעה שכזו...
משום-מה קשה לי לקבל את ההצעה הזו. בעיני זה בגידה לכל דבר ובאף מקום בעולם בגידה היא לא דבר מקובל...
זוהי דעתי האישית. כל אחד ודעותיו הוא...

דפנה יקרה, המחשבות האלו שלי נולדו בשנים האחרונות, לאחר שראיתי זוגות במצבים שונים, בגילאים שונים, לא רק מטופלים אלא גם חברים קרובים.
זה מגיע מן המציאות שבה 50 אחוז מן הזוגות מתגרשים בסופו של דבר, ומפרקים משפחות, וזו הפכה להיות המחלה של המאה הזאת.

אז אני "משחקת במחשבותי" עם מודל שונה. ויש לי את האומץ לבטא אותו למרות שרוב היועצים משתדלים להרגיע, להחזיר למוטב, לתת טיפים ועצות איך לשמר את הזוגיות במודל המונוגמיה המסורתי, אני לא מוכנה להסתפק בכך. יותר ויותר אני מגיעה למסקנה שהעצות האלו הן כמו כוסות רוח למת...וכי יש משהו לא נכון במודל המונוגמי, והוא אינו מותאם לרוח הזמן.

מצד אחד כולם מהללים את האהבה - ראי את השרשור הנוכחי - ומחליטים להתחתן על ה"טיקט" של האהבה. אבל במקביל, אנחנו רואים שמשך החיים של האהבה המרגשת הוא קצר!!! עד 4 שנים!!! אז האם אנחנו שגדלים על חזון האהבה והריגוש וכל הספרים והסרטים מנציחים זאת וטופחים לנו בפרצופנו - נידונים עכשו לשממון?

למה לא להבין את המנגנונים האנושיים ולהמציא פתרון מוסכם, שמאפשר מצד אחד להקים משפחה מאוזנת לילדינו, ומצד שני מאפשר ומאשר לשני בני הזוג, בהסכמה כך שזו לא בגידה באמון, שבשלב שבו נגמרת האהבה והתשוקה - כל זוג בזמנו הוא, יעברו לשלב הבא של הזוגיות וזו תיפתח לחוויות חולפות של ריגושים. ואם זה יהיה מקובל וצפוי, הפגיעה תהיה קטנה בהרבה מאשר בגידה כפי שמקובל היום, המשפחה תישאר מאוחדת ומקבלת, ונדמה לי שהפגיעה וההרס יהיו קטנים בהרבה.

דפנה, אלו כרגע רק מחשבות, ואני אשמח לקבל תגובות על רעיונות מהפכניים אלו.

(כמה מילים בקצרה על העניין הזה, כי זה תחום שמאוד מעניין אותי,)
גם אני בדיעה כזאת, לכל הפחות רוצה מאוד לחיות כך, ואפי' מדבר ע"ז גלויות עם אשתי,,,
אבל התורה הקדושה שנכתבה לפניי הרבה מאוד שנים, קובעת שזה לא ראוי, מי כמוך יודעת שישנם דברים מעבר לאהבה הפשוטה, קשר נפשי וחזק בין שני אנשים יכול לשרוד ולצלוח מכשולים רבים,
מה לעשות והוראות היצרן הן שלא להתנהג כך, אפשר גם להצדיק את השיטה הזו, ואפשר כמובן לחלוק עליה, אבל זה מה יש,
בנימה אישית, ומניסיון של קצת יותר מ- 25 שנה, האושר האמיתי נמצא בתוך הנפש הפנימית, כשאדם חי באושר עם עצמו אז יותר קל לו לחלוק עם אחרים, וכשמגיעים לשלווה הזו עם בן הזוג שלנו, אז כבר לא משנה איך הוא נראה, ובמה הוא חלה וכו' וכו', אולי להיפך נרתמים זה לעזרתו של זה,
וע"פ הבנתי הדלה והמוגבלת כנראה לזה התכוון המשורר, זוג אנשים שמתאמים ציפיות והבנות שלא ע"פ ההתאהבות גרידא, אלא ע"פ שיתוף צרכים, ויכולת הכלה לאורך זמן, בידיעה שבזמנים הקשים יש על מי לסמוך !
כי הרי ההתאהבות הראשונית נועדה להראות לנו עד להיכן אפשר להגיע,,, זהו תזכורת לימים קשים לזכרון עולם איך היינו פעם, וכי מה נשתנה ???
החכמה היא להתמודד ולייצר רומנטיקה גם בשגרה, ודווקא אז מתגלים הכוחות והיכולות של כל אחד, אם רק נדע לשחזר, לזכור ולהזכיר לעצמנו, את הרגעים היפים שהיו מנת חלקנו בימים הראשונים ???! נדע גם ליישב את המשברים של היום,
אם כן, אלו שלא מסוגלים לחיות כך, ואכן זו רעה חולה בעולם כולו, לא יכולים לבוא ולומר שכך צריך להיות, לכל היותר הם צריכים להודות שיש כאן כשלון מערכתי, והם לא מסוגלים להתמודד איתו,

לפי דעתי צריך ללמוד זוגיות. מי שלא יודע, שיילך ללמוד איך לכבד, איך לשתף, איך להשתתף ולהיות שם בשביל הצד השני וכיצד לשמר את הניצוץ.
הכי קל זה להרים ידיים ולהחליף אחד באחר. מה שכן, צריך להיות רצון כזה-ללמוד עוד על זוגיות. אחרת.. אין טעם.

אני מסכתמיד קיים. המודל מסכימה עם המודל. וחושבת מניסיון שלי ושל מכריי שהרצון לשכב עם אחרים או לקבל ריגושים תמיד קיים וגורם לאדם לחוש כאילו הוא מת מבפנים. יתכן והמודל הוא הרע במיעוטו.
לאלה שטוענים שזה גורם לבעיה כאשר אחד מבני הזוג מתאהב, אז אני חושבת שברגע שזה יהיה מוסכם ששני בני הזוג אוהבים את הבית ורוצים להישאר בו אז הפחד והקינאה יורדים.
אבל גם אלה רק מחשבות ואולי זה לא נכון

לפחות אני לא מרגיש חריג אני יכול להבין איך הגעת למצב בו את נמצאת היום, הלחצים החיצוניים מכל הכיוונים והלחץ הפנימי יכולים לסחוף אותנו ולהוביל להרגשה שהבחירה שלנו לא היתה בשליטה מלאה האם את חושבת שעשית טעות או האם את עדיין מתלבטת? אם הית חוזרת אחורה בזמן לא הית מתחתנת? אני לצערי לא יכול להציע חתונה בקיץ הבא מכיוון שבת זוגתי לא תסכים היא כבר נפגעה משיחות שהיו לנו והיא רוצה שאחליט על חתונה בקיץ הקרוב אני מקווה שהתמונה והרגשות שלי התבהרו בקרוב ושיהיה לי הכח והחכמה לעשות את ההחלטה הנכונה. לפעמים אני חושב שזה ביש מזל כי כל בחירה תכאב ולפעמים אני חושב שבעצם שתי הבחירות יהיו טובות דרך אגב, אם הית רואה אותנו כזוג יכול להיות שהית מרגישה קינאה, כי הכל נראה מושלם מבחוץ. אין מה לקנא באנשים אחרים.

שלום דני,
אני נמצא במצב דומה מאוד לשלך.
אשמח לשמוע מה עלה בגורלכם, אם תוכל.

אם זה מפריע לה שלא התערבת אז אני מניחה שהיית צריך אבל לומדים מטעויות וזה בסדר זה לא נעשה במתכוון .אם זה לא מפריע לה אז זה גם בסדר. הפגיעה היתה מכוונת כלפיה אז אם היא מרגישה בסדר עם התגובה שלך או חוסר התגובה אז זה בסדר אתה לא צריך להתייסר יותר מידי.ואם היא מרגישה שהיית צריך להגיב אז כדאי שתשוחח איתה למה היא הרגישה שהיא צריכה גיבוי כדי שבפעם הבאה אתה תדע מה לעשות. בהצלחה!