פורום הפרעות אכילה - יש לך שאלה?

אין לי למי לפנות אני בח'ל כל המשפחה שלי בארץ והשפה שאני מדברת זה רק עברית
בעלי כבר מיואש ממני ובצדק אבל עדיין תומך.. אני חייבת עזרה או הצעה
נימאס לי אין לי עם מי לדבר אני לא רוצה לאכזב תמשפחה שלי לגבי ההפרעה שלי
מה עלי לעשות תודה מראש!!

אבל ההגדרה שלך היא בהחלט אנורקסיה ולא שום שם אחר.....
אני גם נהגתי כך ומייד הוגדרתי כאנורקסית למרות שאני יותר נמוכה ממך ושוקלת יותר ממך,
את אוכלת מעט מידי ובכלל לא נכון ובטח לא בצורה בריאה,חבל...אל תכנסי שוב למעגל הזה יש לך ילדים קטנים לגדל,בעל שבטח מאוד אוהב ויש לך בעיקר את עצמך ששום דבר בעולם לא שווה מצבים נפשיים שהאנורקסיה גורמת...
תחשבי על זה

שלום יעל.
בעבר הייתי הרבה יותר גרוע הייתי מקיאה את כל מה שהיה ניכנס לי לפה אם זה שוקו או ירקות וכל דבר אחר, בקיצור היום אני הרבה יותר טוב, היה לי מאוד קשה להפסיק את הבולמיה ואני מאוד משתדלת לאכול מה שאני אוכלת היום
תודה רבה!!

זה מעורר הערכה שחשוב לך להתחזק למען ילדייך, ונשמע שזה לא פשוט או קל עבורך, לאחר שנים של התמודדות עם הפרעת אכילה. טוב שכיום את מצליחה לדאוג לעצמך יותר טוב בהשוואה לעבר, אך ניכר שעדיין יש לך דרך לעשות בתהליך ההבראה. אני מניח שאת יודעת שויטמנים אינם תחליף לאוכל ולאכילה בריאה, ושעצם המחשבה שניתן יהיה למצוא תחליף כזה הוא חלק מהבעיה ולא מהפתרון - בעיה הכוללת חשש משמנה ועיסוק טורדני בנושא של אכילה ותזונה. המלצתי החמה היא למצוא גורם טיפולי מתאים שבעזרתו תוכלי להמשיך להתחזק ולהבריא כמו שאת רוצה, מבלי לתת להפרעת האכילה לפגוע באיכות חייך ובאיכות חיי ילדייך.
בהצלחה.

את מתארת תמונה של שינויים רבים ולא פשוטים שעברו על בנך בתקופה קצרה, ומאד ייתכן שהחיפוש אחר אוכל הוא ביטוי של קושי ומצוקה סביב חוויות אלו. רצוי להתייעץ באופן אישי עם אנשי מקצוע תחום התפתחות הילד כדי לחשוב איך לחזק את תחושת הביטחון וחווית הרצף והקביעות של בנך. הגבלה של אכילתו עלולה ליצור בדיוק את האפקט הההפוך מהרצוי: לגרום לו לחוש פחות ביטחון, לחפש יותר אוכל, ולהתקשות לפתח בעצמו מנגנון של הבחנה ברעב ושובע שיאפשרו לו בהמשך חייו לעשות בחירות נבונות ועצמאיות.
המלצתי היא זו: לפנות למכון להתפתחות הילד, לקבל גם ייעוץ רופאי אם צריך (לשלול בעיה גופנית), גם ייעוץ תזונתי מתאים, וגם הדרכת הורים מתאימה. ניתן למצוא את פרטי המכונים השונים ברחבי הארץ באתר משרד הבריאות.

נשמע שאת מתחילה להבין שיש בעיה שגורמת לך לשקר, להסתיר, להתעסק באופן אובססיבי במשקל ובגוף, בעיה שאת לא מעוניינת להמשיך ולהכחיש אבל שאת גם מתקשה להשתחרר ממנה ולשתף פעולה עם הטיפול בה. זה לא דבר יוצא דופן, זו בדיוק העמדה המבולבלת והחצויה שאכן מאפיינת בדרך כלל אנשים שסובלים מהפרעת אכילה.
את כותבת שאת "לא רוצה להיות כזו", ולכן חשוב שלמרות הבלבול והחלק שממשיך לשאוב אותך להתנהגויות של הסתרה, שקר, צמצום ועיסוק כפייתי באוכל, אל תוותרי על החלק בך שרוצה לחזור לבריאות, שמסוגל לתת אמון באנשים שמטפלים בך.
איני יודע מה הכוונה ב"מכון", אני מקווה שאת מתייחסת לטיפול תזונתי ופסיכולוגי בתחום של הפרעות האכילה. אם כן, התפקיד שלך כרגע זה לעשות כמיטב יכולתך לדבוק בטיפול הזה, גם אם את לא משתפת פעולה במאה אחוז עדיין.
בהצלחה.

איני נותן המלצות פרטיות דרך הפורום, אך ניתן ליצור איתי קשר במייל.

היי, שמי מלי ואני סטודנטית שנה ג בקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן.
אני וחברה שלי מחפשות בחורות עם הפרעות אכילה בהווה או בעבר למטרת מחקר סמינריוני בהפרעות אכילה. נשמח אם תשתפי איתנו פעולה ואף תפני אותנו לבנות נוספות אשר תהיינה מוכנות לקחת חלק במחקרינו. עליי לציין כי המחקר נעשה באנונימית מוחלטת ובאווירה נינוחה.

תודה מראש

המשקל שאת שואפת להגיע אליו אינו מתאים לגובהך, הוא נמוך מדי ונמצא מתחת לטווח התקין. ירידה משקלית כזו טומנת בחובה מספר סכנות אפשריות: עלולים להתחיל בולמוסי זלילה, שבסופו של דבר יובילו לעלייה משקלית גבוהה יותר גם מהמשקל הנוכחי; העיסוק במשקל ובגוף עלול להפוך טורדני ולהשתלט על חייך; בתת משקל כזה מופיעות מצוקות נפשיות כגון חרדה, כפייתיות, אובדן עניין והנאה ברוב תחומי החיים, הסתגרות חברתית ודיכאון.
בכל מקרה, חשוב להימנע משינויים תזונתיים על דעת עצך, ללא ליווי ופיקוח של תזונאי/ת.

ברובד אחר, עולה השאלה מה עומד מאחורי הרצון הזה? מדוע ממשקל תקין את שואפת באופן כה עז להגיע לתת משקל? איזה משאלות ופנטזיות הרזון מבטיח לספק? אילו קשיים ומצוקות נמצאים אולי בבסיס ההתפתות לרזון? אלו שאלות שניתן לברר בתהליך של טיפול פסיכולוגי.

לפני כ-4 חודשים הצלחתי להגיע במשך של 5 חודשים למשקל של 38 ק"ג דרך דיאטה טבעית חזקה, אבל לא הייתי מרגישה כל כך בסדר מבחינה נפשית וגם כן פיזית, אבל ברצוני לחזור למשקל של 45 ק"ג למרות שהנני יודעת שאני נמצאת במשקל תקין ביחס לגובהי, אז איך ביכולתי להגיע למשקל זה?!
מחכה לתשובה!

המטרה של הפורום הזה לסייע לאנשים הסובלים ומתמודדים עם הפרעות אכילה ובעיות דומות להתגבר על הבעיה, ולא להעצים אותה. עצם העובדה שבעבר ניסיונות הרזיה לא מפוקחים הביאו אותך למקום בו הרגשת מעורערת פיזית ונפשית רק מחזקים את התחושה כי עלייך לפנות ולקבל ליווי ותמיכה מקצועיים, כדי שתוכלי לוודא כי בריאותך הגופנית והנפשית נשמרות.

נשמע מדברייך שהבעיה מלווה אותך תקופה ארוכה, וגובה מחירים גבוהים - עיסוק טורדני, הסתגרות חברתית, פגעה בדימוי העצמי ובתחושות הגופניות, ואני מניח שהרשימה לא נעצרת פה. אני מבין שלפני שנה החלטת לנסות להתגבר עליה בכוחות עצמך, ושלאחרונה החלטת שאת פונה לעזרה מקצועית. זו החלטה נכונה בעיני, משום שהניסיון מורה על כך שקשה מאד להתמודד עם בעיות מסוג זה לבד, ועזרה מקצועית מגבירה מאד את הסיכוי להיפטר מהסימפטומים ולשפר את איכות החיים. המלצתי לא להסתפק בטפול תזונתי אלא לשלב זאת עם טיפול פסיכולוגי מתאים.
אני מניח שההחלטה הזו הגיעה עכשיו מאחר ואתמול הופיעה ההקאה שהלחיצה אותך מאד, ושאת מחפשת פתרון שיסייע גם להירגע. מה שחשוב זה לא לתת ללחץ הזה לשאוב אותך חזרה לדפוסים הישנים. מה שקרה הוא מצער, אבל זה לא בהכרח אומר שעכשיו את חוזרת אחורה. נסי לדאוג לעצמך היטב עד שתגיעי לפגישות טיפוליות, הן במובן התזונתי (להיזהר לא להתפתות גם לצמצום יתר בניסיון לעשות "תיקון") והן במובן הרגשי.
בהצלחה.

פני לייעוץ אצל דיאטנית המומחית בתזונת ילדים. ייתכן שהדפוסים שאת מתארת אצל בתך הם אכן ביטוי של מצוקה וצרכים רגשיים, אולי סביב הנושא של מחלתך וקשיי התפקוד שלך. אם זה המקרה, חשוב להבין מה בדיוק המצוקה שבתך מבטאת דרך התנהלות זו, וכיצד ניתן להיענות לצרכים שלה לאו דווקא דרך הזנה קונקרטית.
במקרים נדירים ביותר, תתכן בעיה פיזיולוגית במנגנון השובע, ואם יש ספקות רצוי לשלול בעיות מסוג זה. במידה ואלו אכן נשללות, חשוב להשתמש בטיפול תזונתי וטיפול פסיכולוגי כדי להימנע מלהעצים את הבעיה וללמוד מהי ההתנהלות הבריאה והמיטיבה ביותר. ההנחיות המקובלות הן שתפקידו של ההורה לקבוע מה אוכלים, והילד יכול לקבוע כמה - לא לקחת את האוכל כדי לגרום לה להפסיק, ודאי לא להשתמש במזון לענישה ותגמול. אך זוהי הנחיה כללית, ונשמע שהמקרה שלך דורש התערבות ספציפית של גורמים מקצועיים.

**

המצב שאת מתארת יוצר רושם שהבולמוסים לא הופיעו יום אחד במקרה, אלא היות מעין "תגובת נגד" לתקופה של צמצום מוגזם. דיאטה של 1000 קלוריות, למשל, היא קיצונית ולא מומלצת גם לאנשים עם משקל יתר חמור. מה שקורה הרבה פעמים לאחר תקופות של צמצום מוגזם, זה שמתחילים לפתע בולמוסי אכילה. בתגובה לכך, יש לא פעם ניסיון לצמצם חזרה את האכילה באופן מוגזם, מה שמוביל לעוד בולמוסים, וכך המעגל המרושע והממלכד הזה נמשך.
כדי לצאת ממנו צריך להבין שהבעיה אינה רק הבולמוסים, אלא ההתנהלות הכללית סביב אכילה. טיפול תזונתי מתאים יכול לסייע לשמר אכילה נורמלית ומאוזנת לאורך כל השבוע, וטיפול פסיכולוגי יכול לסייע להבין ולהתמודד עם מה שעומד בבסיס ההתנהלות הבעייתית (למשל, קשיים בויסות רגשי והתנהגותי, צורך בשליטה, חרדה, קושי בהתמודדות עם מצוקה רגשית וכדומה).

תודה.
זה באמת כנראה בגלל הצימצום.. אבל את האמת אני רגילה בדרך כלל לאכול 800 קלוריות ביום .. וזה מספיק לי, אני לא מרגישה רעבה.. ורק בסוף השבוע תוקף אותי רעב ואז אני לא מפסיקה לאכול! וכנראה בגלל זה כשאני אוכלת רק 800 קלוריות בימים שאחרי הבולמוס, אני לא מרגישה רעבה,לא?

שלום מאי

אני בהחלט מבינה שלאחר בולמוס אינך חשה ברעב אבל חשוב לי להדגיש ולהוסיף לדברי לירן שבעצם את נמצאת במעגל מרושע שכולל צמצום ובולמוס וכל עוד ימשיך הצמצום יגיע אחריו גם הבולמוס ולכן העבודה המרכזית בטיפול בבולמוסי האכילה היינו העשרת התפריט במהלך השבוע, הקפדה על אכילת פחמימות, לפחות 3 ארוחות עיקריות ו- 2 ארוחות ביניים לצד תוספת הדרגתית של כול אותם מזונות "אסורים" הנאכלים רק בבולמוס ושמהם את נמנעת במהלך השבוע.
חשוב לציין שגם לאחר בולמוס חשוב לחזור כמה שיותר לתזונה מאוזנת וזאת כדי למנוע את הופעת הבולמוס הבא...

בהצלחה רבה

עזרת לי, אני אנסה להקפיד על כך.
תודה.

בהצלחה רבה

לא ברור לי די הצורך מה בדיוק קרה לבנך במהלך השירות הצבאי, והאם בעיית האכילה שלו היא תוצר לוואי של דיכאון או להפך. כך או אחרת, ברור מדברייך שהוא חווה משבר נפשי שמתמשך כבר זמן מה, משפיע מאד על מצבו - ואני מתאר לעצמי שגם על שאר בני הבית. במידה והמצב נמשך ללא שיפור, אכן חשוב שיקבל טיפול מתאים. נכון שלא ניתן להכריח מישהו בגילו לקבל טיפול (אגב, לא לגמרי מדוייק - במצבים של סכנה ממשית לעצמו גם את זה אפשר לעשות, אך אני מקווה שלא זה המצב עדיין), אבל בהחלט ניתן ורצוי להעביר מסר ברור: בבית שלנו, כשמישהו סובל מבעיה הוא מטפל ולא מזניח אותה. אנחנו רואים שיש בעיה שאתה סובל ממנה, ואיננו מוכנים לעמוד בחיבוק ידיים. אתה יכול לבחור איזה טיפול אתה רוצה ואיפה (אפשר לעשות מראש בירור עבורו ולהציע לו מספר אפשרויות ממשיות), אך עליך לבחור.
אפשרות אחת, אגב, היא לקבוע פגישה חד פעמית עם רופא משפחה או פסיכיאטר/פסיכולוג לצורך אבחון והערכה של המצב. פגישה אחת יותר "קלה לעיכול" מלהתחיל טיפול שלם, ויכולה להיות צעד ראשון בכיוון.

הפסיכאטר הצבאי המליץ טיפול בדיכאון, אתמול הלכנו לרופא שהמליץ שנטפל תרופתית בדיכאון, הוא ב BMI 15.3 ועם ברדיקרדיה דופק 46 הרופא לחץ שנפנה מיידית לטפול .
בצבא היה מדוכא ולכן לטענתו לא יכל לאכול ובמשך 10 חודשים צם והתדרדר. שוחרר לפי חודש מנסה לאכול לדבריו אך אוכל מעט וטוען שמרגיש מלא.

הצעתי לו שנרד למיון לפי המלצת הרופא וזה הוביל לתגובה קיצונית ממנו ואיומים .

הוא התחיל ללמוד פעם בשבוע מקצוע אחד וגם מצא עבודה ליום אחד בשבוע.

שאלתי האם לקוות שיצא מהדיכאון לבד - זה מה שהוא רוצה או לא לחכות וללכת לטיפול
אני פוחדת שזה רק יוביל לתגובות חריפות שלו .

באמת אנחנו במשבר אני עזבתי מקום עבודה ונשברת מלראות אותו ככה.

ואני גם פוחדת לדחוף לו כדורים הפסיכיאטר הצבאי המליץ על ציפרלקס - אני יודעת שיש כדור צמחי רימוטיב האם יכול לעזור במצב זה?


אני פוחדת להכנס בבן שלי ולגרום לקרע ביננו

וכן גם אני די בוכה ואבודה

מה לעשות??

תודה

ענת

את מתארת כיצד יש בך חלק אחד שמתבונן על המחירים של הבולימיה בחייך, מבין שמדובר בפגיעה קריטית באיכות חייך ובבריאותך, ושואף לבריאות והתנהלות נורמלית יותר,
וחלק אחר שנשאב לתוך הדפוסים שאת יודעת שמזיקים, ומתפתה לאפשר להם קיום מתמשך. העמדה האמיבוולנטית או המבולבלת הזו שאת מתארת, אופיינית מאד להפרעות אכילה. למעשה, היא אחד הסימפטומים הבולטים שלה. לכן חשוב קודם כל להבין, שמחשבות ותחושות של תקיעות וייאוש באות לא פעם מהחלק שנשאב למחלה. חשוב לזכור שניתן לטפל ולהיפטר בבולימיה, ולכן טוב מאד שאת נמצאת בטיפול, ואני מקווה שזה אכן טיפול הממוקד בהפרעה ותואם לצרכייך (שניתן על ידי אנשי מקצוע מומחים בתחום) . אחרי חמש עשרה שנים בצל ההפרעה את ודאי יודעת שאין פתרונות מהירים, והטיפול דורש זמן ומאמץ, אבל הניסיון מראה שגם אחרי פרק זמן ממושך שכזה ניתן לעשות שינויים מדהימים ולהיפטר מההפרעה. הרבה בהצלחה.

חלק מהתופעות שאת מתארת בהחלט עלולות להיות סימפטומים של הפרעת אכילה, למשל צמצום תזונתי, עיסוק טורדני באכילה ובגוף, וחשש מעליה במשקל. גם תחושת כאב הבטן או ה"אין מקום" שאת מתארת אופיינית לא פעם. אבחנה מדויקת לגבי אנורקסיה לא ניתן לתת דרך האינטרנט, לשם כך צריך לקיים פגישה מקצועית עם איש מקצוע. עם זאת, השאלה היא לא רק מה האבחנה אלא גם מה ההשפעות של השינויים האלו שהתקיימו לאחרונה על חייך, וכפי ששאלת, מה עלולות להיות השפעותיהם בעתיד.
את כותבת ששינויים אלו החלו להתרחש בעקבות סדרה של משברים בחייך. האם ייתכן שהצמצום התזונתי והעיסוק בגוף הם בין היתר ניסיונות לתת מענה לחוויות של קושי או מצוקה רגשית דרך הניסיון לשלוט בגוף? אם יש משהו במחשבה הזו, כנראה תגלי במהרה (אם טרם גילית זאת) שעיסוק במשקל ובספירת קלוריות אינן נותנות מענה לתחושות של אובדן, פגיעה, כעס, חוסר שליטה, בהלה או כל רגש אחר שעלול להיות מועצם בעקבות משבר.
מעבר לכך, את עלולה לגלות שהצמצום מתחלף בבולמוסים של זלילה, או לחילופין, בהרעבה עצמית מתמשכת ובחרדה תמידית. כך או אחרת, העיסוק באכילה נוטה להשתלט על החיים ולפגוע באיכותם, לפגוע בבריאות, בפוריות, במצב הרוח ובקשרים עם הסביבה. כבר עכשיו נשמע שהחרדה מלעלות במשקל מהווה שיקול משמעותי עבורך.
התרשמותי מהמעט שכתבת הוא שמצבך עדיין אינו אקוטי, וטוב שכך. אבל בהחלט הייתי ממליץ לפנות לטיפול, לפחות תזונתי, וייתכן שגם פסיכולוגי, אצל אנשי מקצוע מתחום הפרעות האכילה. לא הייתי ממליץ לחכות, כי ככל שמחכים הטיפול לוקח יותר זמן וסיכויי ההחלמה פוחתים.

אזור הדרום קצת בעייתי בנושא ככל הידוע לי, האופציות הזמינות הן או לברר דרך קופת החולים איזה טיפול הם מציעים, או לפנות באופן פרטי לפסיכולוג ודיאטנית שמומחים בתחום ומטפלים באזור (אין לי מידע ספציפי, אבל ניתן לבדוק באתר "בטיפולנט"). כמו כן אפשר לערוך בירור לגבי הטיפולים המוצעים על יד מחלקת הפרעות האכילה בבית החולים סורוקה.

אנשים רבים (ובהם בני נוער) המגיעים למצב של מצוקה רגשית ונפשית כה עזה עד שטיפול בקהילה אינו עונה על הצורך שלהם, מתאשפזים, מתאוששים, וממשיכים את חייהם. זה ודאי לא תקופה קלה ונעימה עבורם, אבל זה גם לא סוף העולם, ובוודאי שלא הורס את החיים - פעמים רבות בדיוק להפך. אם הגעת למצב כזה, אם אינך יכולה להתחייב שלא תפגעי בעצמך, ואם מטפלייך מתרשמים שזהו פתרון מיטיב ומתאים עבורך כרגע, בהחלט כדאי לשקול את האופציה הזו ברצינות וללא חשש.

אני יודעת שבהווה זה יכול לעזור לי לשקם את המצב הרגשי.אבל מה עם הלימודים?
אני בכיתה יא'-בגרויות,צו ראשון עוד חודש וכו'..
מה יקרה עם כל זה?
אם מתאשפזים הצבא יודע על זה נכון? אי אפשר להסתיר את זה ?

ואם נגיד אני מתאשפזת לתקופה קצרה עד שהאובדנות פוחתת ומנסתם אני יעדר מהלימודים לתקופה.. אני לא חושבת שאוכל לחזור לאותו בית הספר.. מה שאומר זה מצריך ממני שינוי בחיים..
מה קורה עם הכל?

אפשר תשובה בבקשה?

דיאטה אינה שווה להפרעת אכילה. ההבדל העיקרי (אבל לא היחידי) בין דיאטה להפרעת אכילה, היא המידה בה העיסוק הזה משתלט על החיים. דיאטה היא חלק מהחיים, בהפרעת אכילה כל החיים סובבים סביב האכילה והמשקל. בדיאטה מותר לפעמים לשבור את הכללים, לחרוג קצת או לוותר קצת על פעילות גופנית. בהפרעת אכילה יש דביקות נוקשה בדפוסים ואי עמידה בהם גוררת תחושה עזה של אשמה ולפעמים חוויה ש"מגיע עונש". בהפרעת אכילה יש פחד עז מעלייה במשקל שלא קיים בדיאטה בריאה. בדיאטה יש רצון לרדת באופן בריא ולהגיע למשקל בו מרגישים טוב. בהפרעת אכילה הרבה פעמים רוצים לרדת בכל מחיר ואין שום משקל שמספק באמת.

את צודקת שגם בדיאטה מתעסקים באוכל. רובנו מתעסקים באוכל ובמשקל בצורה כזו או אחרת, וזה באמת לא אומר שיש לנו הפרעת אכילה. עם זאת, אפשר לצייר איזה מין רצף דמיוני, שבקצה האחד שלו אנשים שאצלם העיסוק הזה מינימלי מאד, שמרגישים טוב עם גופם ועם דפוסי האכילה שלהם בלי צורך לעמוד בכללים נוקשים, ובצד השני אנשים שעסוקים בנושא באופן אובססיבי, עד כדי שהם מסכנים את בריאותם וחייהם. רוב האנשים מתמקמים סביב האמצע - הבעיה מתחילה כשמתקרבים לקיצונות המסוכנת, גם בגלל הסכנות הגופניות והבריאותיות, אבל גם בגלל שככל שמתקרבים לקיצונות הזו איכות החיים והבריאות הנפשית נפגעת יותר ויותר.

לי אין כל דרך לאבחן דרך האינטרנט איפה את ממוקמת והאם את סובלת מהפרעת אכילה או לא. איני יודע על סמך מה הדיאטנית אמרה לה את מה שאמרה, ייתכן שלקחה בחשבון גורמים או שיקולים נוספים, והיא צדקה באבחנתה, ואולי לא. אם תרצי את יכולה לפנות ולבקש דעה נוספת מאיש מקצוע אחר. השאלה היא האם את עצמך מרגישה שהעיסוק שלך בנושא מתחיל להיות נוקשה מדי, מוגזם מדי, טורדני מדי, אולי אפילו מסוכן, עד מצב בו הנזק גדול מהתועלת? אם התשובה היא כן, פחות חשובה האבחנה, ויותר חשוב למצוא דרך לפתור את הבעיה. אם התשובה היא לא - זה בכלל משנה מה מישהו אחר יגיד?

באזור השרון פועלת מרפאת הנוטרים, אך איני זוכר בדיוק עם איזה קופת חולים היא עובדת. בכל מקרה, כיום קיימים בכל קופות החולים צוותים המטפלים בהפרעות אכילה, ואפשר להתייעץ עם רופא המשפחה, לספר לו את פרטי הבעיה המלאים, ולבקש הפניה לטיפול כזה.

תודה רבה -כבר מתקשרת לקבוע תור לרופאת המשפחה :-) מקווה שיהיה מענה.

רק ליידעך כי קיימת תוכנית שנקראת או.אי. המיועדת לאכלני יתר כפייתים. ישנן קבוצות בכל הארץ. ההשתפות היא כמעט בחינם [תשלום רשות סימלי של 15 ש"ח לפגישה]. אלה קבוצות תמיכה שעזורות גם מבחינת התפתחות רוחנית.אני ירדתי 20 קילו ושומרת על זה 3.5 שנים. רשימת הפגישות והטלפונים נמצאת באינטרנט. אשמח גם לעזור. בהצלחה.