פורום יחסים, זוגיות ונישואין - יש לך שאלה?

אני יקרה, אני חייבת לציין שאינני בטוחה שגם החבר הקודם שלך היה מסכים איתך לגבי המשפט שהוא שמר על חייו כסדרם ואילו את שינית והתאמת את עצמך אליו יותר משהוא עשה זאת עבורך. הביאי בחשבון שגם הוא הרגיש ויתורים מצידו...הכל יחסי. הכל בעיני המתבונן...
התחושה של ויתור על עצמי קיימת בכל קשר, במידה זו או אחרת, כי אתה אמור להכניס לחיים המלאים שבמילא יש לך כבר - תחום עיסוק חדש וגוזל זמן - זוגיות...זה חייב לבוא על חשבון משהו.
את כנראה נסחפת אל תוך הזוגיות ואז נוטה להישאר שם ולזנוח חלקים שדורשים ממך מאמץ, כמו הצד החברתי שלך.
אין לי עצה מעשית לתת לך. עצם המודעות שלך היא חשובה, ועלייך ללמוד לנהל את צרכייך ואת רצונותייך, להקשיב גם לעצמך וגם לבן זוגך החדש. העיקרון המנצח כאן הוא "גם וגם", להקפיץ כמה כדורים בבת אחת, וזאת מיומנות שצריך לפתח אותה ולהתאמן עליה. זה חלק מן ההתבגרות שלנו, הצמיחה שלנו.

שלום דורית ,תודה על התשובה
אני מאוד מוטרדת מהבעיות החברתיות
אני פשוט במצב שנמאס לי, אינ מרגישה למה לא להפגש עם בחור הרי גם ככה אנשים שאני מכירה תמיד עסוקים מדי עבורי, ואדרבא למה לא לקבוע לעצמי חוגים או עבודה שגורמים לי הרגשת ביטחון ויציבות,בעוד שחברים מאכזבים ומסתכלים אותי.
ברמה האישית חברים קרובים יש לי 3, אחד באמת נפגשים כל פעם שאפשר,אבל הוא בד"כ לא ייענה להצעות להפגש ביום ואז גם בערב ,חבר אחר חבר הכי טוב קשוב ומבין ונפלא אך לא זמין,לא תמיד נוכל להפגש ואם הוא קובע לעצמו דברים ברורים אז אני בגישה של טוב נתאמץ בזמנים הפנויים לשנינו ,ועוד חברה שבכלל מתסכלת אותי ,לא יכולה לקבוע איתי אף פעם נראה שיש לה הרבה חברים והיא לא "מתחייבת" אני יוזמת ומציעה והיא רק בדקה ה90 ולא מתחשבת בזמן שלי וגם כן תציע רק להפגש לא לבלות כאילו שאני טובה רק למפגשים ולבילויים זה אחרות..דבר שמרגיז אותי שנים רבות...
והבעיה היא שלא בדיוק יש חברים אחרים.... יש 2 שאיתם אני מנסה לצאת ולבלות אבל גם הרגשה שכל הסובבים אותי עם מאין "עפיפונים" ואי אפשר לקבוע אתם או להפגש איתם כמעט,מה גם שאחד מהם בחו"ל והשניה נוסעת בקרוב,
אני מנסה לחזור לקשרים עם עוד 3 אנשים
אבל הרגשה שכשאני רוצה לראות מישהו אין את מי...
מה אפשר לעשות?

אני אתחיל לימודים ועובדת וסביר להניח שתגידי שבטח תכירי אנשים וחברים במקומות אלו,אך קשה לי לדבר ולהתחבר מעט... וגם אם כן
אני רוצה בטחון בקשרים בטחון חברתי לדעת שיש לי עם מי להפגש שהזמן שלי כן חשוב
בגלל שאני לא מרגישה ככה אין לי בעיה לקבוע עם בחור במקום עם חברים...

אני מנסה להעסיק את עצמי,עובדת כעת,ועוסקת הרבה בספורט וקריאה ומנסה קצת עוד נושאים
אבל הרגשה חברתית מתסכלת ביותר -עצות בבקשה...

ואותה חברה שאני מתוסכלת איתה דיברתי איתה על זה והיא אמרה שזה לא אישי פשוט אנשים בזמן זה לא יכולים...בזמן ספציפי

אני יקרה, יש לי שאלה - האם תמיד הרגשת כך בנושא החברתי? יש לי הרגשה שאולי את נפגעת מהר ולוקחת זאת קשה כאשר אנשים לא נענים להזמנות שלך. ואם את כבר בציפייה לקבל דחייה - אז יש משהו בהתנהלות שלך ובטון הדיבור שמשדר את הציפייה הזאת ויוצר תגובה קצרת רוח מן הצד האחר. אנשים מאוד רגישים לקלוט רחשי לב, פחדים וחששות, ונרתמים יותר בקלות להזמנה שיש בה חופש גמור, שמחת חיים, והיערכות נפשית מראש לקבלת תשובה שלילית.

ההיערכות הזאת היא הדבר שיוצר תחושת חופש אצל האחר, ואז הוא אומר כן אם הוא יכול ומתאים לו, והוא אומר לא אם לא מתאים לו - בלי שיצטרפו לכך תחושות אשמה כלפייך. אני משערת שאחרי כמה פעמים שאנשים מרגישים את העלבון שלך - הם יעדיפו לצמצם את הקשר איתך כי זה לא נעים להם.
אז לדעתי עלייך לעבוד על התגובות שלך לתשובות שליליות - עלייך לתת לצד האחר את ההרגשה שהכל בסדר גם אם אמרו לך לא. ועלייך לעבוד גם על איך את מזמינה ורותמת חברים להיפגש איתך, להכניס לשיחה איתם קלילות, חופש וקבלה.
אגב, מה שאני כותבת לך כאן זה ממש בראשי פרקים, כמובן. ניתן לעבוד על התחום הזה ספציפית בפגישת ייעוץ.

דואגת היקרה, אני חושבת שכדאי להעלות את הנושא בצורה ישירה ולבקש ממנו לספר לך על כך. את בהחלט יכולה להגיד לו את האמת - שראית את הכדורים והסתקרנת וגלשת באינטרנט וראית שזה קשור לדכאון ולחרדה, וחשוב לך לדעת מה המצב אצלו.
יש כמה אפשרויות ומצבים בהם לוקחים את התרופה, וכדאי שהוא יספר לך בעצמו על היקף הבעייה, ממתי התחילה, כמה זמן הוא משתמש ועד כמה זה עוזר, ושהוא יגיד לך מהן תופעות הלוואי שהוא מרגיש, כי זה משתנה מאדם לאדם. קיימת האפשרות שהוא לוקח זאת זמן לא רב, כתוצאה מהתקף חרדה - תופעה שקורית לדי הרבה אנשים, וניתן לשלוט בה לא רע. קיימת אפשרות אחרת - שזה בעיקר נגד דכאון ואז נשאלת השאלה אם מדובר בארוע חד פעמי או נטייה כרונית. אני חושבת שבאמת מאוד חשוב לדעת מה הסיבה ללקיחת התרופה, וחשוב שוהא ישתף אותך בכנות, על מנת שתדעי איפה את עומדת בהיבט הזה, ותיכנסי לליחסים האלו בעיניים פקוחות. שוב - זה יכול להיות משהו מאוד מינורי, אבל זה יכול גם להיות גורם מהותי ומשמעותי בחיים איתו.

אעשה זאת.

יעל היקרה, ראשית ברצוני להחמיא לך על המודעות העצמית הגבוהה. אני חושבת שהמקום בו את נמצאת עכשו - שאת מכירה בבעייה ומרגישה כאשר זה מתקרב - ומוכנה לקחת על כך אחריות ולא לצפות שמישהו אחר ירגיע אותך או יישא באחריות - זה כבר מצויין, וזאת חצי הדרך לשינוי.

לדעתי שיטת הטיפול המתאימה ביותר עבורך היא הגישה הקוגניטיבית התנהגותית (CBT), משום שהקושי שאת נתקלת בו הוא בעיקר התנהגות שאינך שולטת בה, ואינני מתרשמת שיש לך קושי ליצור קשר אינטימי משמעותי. (אילו זה היה המצב - הייתי ממליצה על גישה טיפולית דינאמית, הגישה היותר קלאסית, העובדת בעיקר על ניתוח יחסייך עם הדמויות ההוריות שלך בתור המקור לבעיות שיש לך בהווה ביצירת קשר משמעותי)
גישת ה- CBT לטיפול פסיכולוגי היא יחסית מהירה, ברורה ומובנית. אין צורך לבחון לעומק את הילדות ואת העבר מבחינת הסיבות שהביאו את האדם למצבו הנוכחי כדי לשנות אותו.
הטיפול ההתנהגותי משתמש בעקרונות שונים של תיאוריות למידה כמו חיזוקים חיוביים על הצלחות. הטיפול הקוגניטיבי מתמקד בזיהוי דפוסי החשיבה הלקויים והקניית דפוסים סתגלניים במקומם. הטיפול מתבסס הן על עקרונות מתחום הלמידה, והן על ניתוח לוגי ושכנוע מילולי-שכלתני. הטיפול הקוגניטיבי שונה מהטיפול ההתנהגותי בדגש שהוא שם על התהליכים הפנימיים של המטופל, ולא על ההתנהגות בלבד. לאחרונה מקובל לשלב את שתי הגישות וזו הפכה להיות שיטת טיפול מאוד אפקטיבית כיום.
מאחלת לך המון הצלחה!

עד היום היו לי הרבה בומים - בומים הכוונה לפמשהו שממש הפתיע אותי עד כדי כאבי בטן וכאב גדול.
בום - כשגיליתי שהם יחד
בום כשגילתי שהם התארסו

לפני שבוע האקס התחתן.
עכשיו זה כבר לא בום... עכשיו זה ברור שמכאן זה נגמר.

אבל עדיין כואב לי. כואב לי שהוא שיקר לי ופגע באמון שלי.. כואב לי שאדם שכל כך אהבתי ואהב אותי לא מזיז לו שהוא כך פגע בי.
היום, איבדתי אמון, מאוד קשה לי לקבל אקסיות של בחורים שאני יוצאת איתם היום או את העבר שלהם. אותו בחור שיצאתי איתו לא מזמן.. הייתה לו ידידה טובה שמאוד היה אכפת לו ממנה.. ואפילו זה הפריע לי.

כואב לי שאני לא מצליחה לקבל חום כמו שהוא נתן לי. אני לא מתגעגעת לאקס.. אני מתגעגעת לאהבה שלו.
אני מרגישה באיזשהו מקום שהוא פשוט הציב רף מאוד גבוה של יכולת נתינה ואהבה.. שאף אחד לא מתקרב לזה..

עברו כבר שנתיים וחצי מהפרידה.
אני פשוט מרגישה שזה היה חלק מאוד גדול בחיים שלי. (ההתעסקות הזאת, איתה ואיתו) אותו חלק שבנה אותי ואת מה שאני עכשיו.
בגלל זה אני חסרת מוטיבציה להכל..


אני מתנצלת על הכתיבה הארוכה...

אני עוברת וקוראת את ההתכבות האחרונה שלנו.. (לפני שנה)
אבל רק לפעמים.. לא מובן למה אני ממש להתעסק עם זה. למרות שאני יודעת שזה מיותר מאוד (!)

שם הוא מתכננן שאחזור. ושאני מסבירה לו שזה כבר משהו שלא ניתן לפתור וכו'.
וכל ההכחשות שהיו לו.. זה מרגיש כאילו הוא לא הסכים להקשיב לעצמו אפילו..
אולי כי הוא חשב שאין לו סיכוי איתה וזו הייתה הדרך שלו להתנתק... להיות איתו

אבל זה לא עבד..

אז ההתכתבות הזאת מעוררת בי המון כעסים. זה פשוט בלתי נתפס בעייני...

אני מרגישה שאני חייה בסוג של סרט. כאילו דברים כאלה לא קורים בדר"כ במציאות..
ולמה זה נחת עליי..

הי דפנה,

קודם כל אני רוצה לציין שהכתיבה שלך מעלה הרבה אמפתיה כלפייך, וכל מה שגוללת כאן מעלה הרבה רגשות ומורכבויות גם אצל מי שקורא "אותך".

תראי.. זה אמנם באמת מורכב, אבל אני אשתדל לקצר מפאת העובדה שזה פורום; אני רוצה שתפרידי בין "האם זה תמיד היה שם מבחינתו" (שהוא חווה במודע את האהבה שלו אליה כל זמן שאת היית איתו, בעצם מה שהרגשת את), לבין האם זה משהו שלא היה מודע אליו, ולאחר הפרידה ממך ולאחר נסיונות לחזור- "נפל לו האסימון" והם חזרו. ייתכן וההצפות שלך את הנושא הזה הלוך ושוב- גרמו לו גם להאמין שהוא אוהב אותה, שהוא עדיין אוהב אותה. וחזר למשהו מוכר ובטוח, הפעם גם התחייב לו.

אני מניחה שאת הרגשת את הדברים על בסיס של משהו, ייתכן וזה על בסיס של התנהגות שלו נטו, אבל יכול מאוד להיות שיש עוד דברים ומקומות בחייך (ואולי אצל הפסיכולוג זה עלה), שאת מזהה את החוויה הזאת בשינוי אדרת. ז"א, שהיו חוויות כאלה קודמות אם זה במשפחה, אם זה קשר אחר קרוב. כי לי הרגיש שזה נגע לך במקום קצת יותר עמוק מ"תחושת בטן", אבל זאת השערה בלבד.

כדי קצת להרגיע, אני לא חושבת שכרגע הכעס שלך עליו נובע מהמסיבות הנכונות-וחלילה לא מבטלת את החוויה שלך. שוב אני מדגישה שמאוד יכול להיות שההצפות שלך, שזה שהעלת את זה למודעות שלו בכזאת תדירות- גרם לו להבין, לחשוב, לרצות את האקסית שלו. "שכנעת אותו". כנראה והסיפור שלו על האהבה שלו אליה הותיר אותך בספק לגבי כמה אדם יכול לאהוב מישהי חדשה, כמוני, לאחר כזאת אהבת חיים שהיתה לו.

בינתיים, את המשכת בחייך והצלחת (!!!) להתאהב שוב. להערכתי בתקופה הזאת עוד לא היית בשלה רגשית לקשר חדש, זאת הסיבה שאולי הרגשת שאת משווה בין הגברים בהתחלה (נסי לזהות האם האקס השני הרגיש מה שאת הרגשת בקשר הקודם- היא משווה אותי? היא אוהבת את האקס עדיין?) יש פה השלכתיות, מעין "שרשרת" -רגש שהיה בקשר הראשון מועבר לקשר השני.. וזאת גם הסיבה יקירתי שלא הצלחת לחוש שאת מקבלת משהו שם. ולמה?

העוצמות שאת חווית מול האקס הראשון הן העוצמות שאת עצמך קבעת שם. היכולת להתמסר לאהבה הזאת ניהלה את רמת העוצמות שלך. אהבה של בן זוג גדולה ככל שתהיה לא תהיה משמעותית בעינינו עד שלא ניתן לה כותרת כזאת, של משמעות אמיתית. אזיי- הפרשנות היא רק אצלך. האהבה שלא חשת מהאקס השני, או שלא הגיעה לאותן עוצמות- היא כנראה כי פשוט לא יכולת להכיל את זה אז. ניסית, רצית להתקדם, זה לא עבד. היית עמוסה לעייפה מהקשר הראשון.

העובדה שמדי פעם את מנתחת את השיחה בהתכתבות שלכם גם מעידה על חוסר השלמה, או ש"זה עוד לא מאחוריי". וזה בסדר, זה לא אמור לעבור כ"כ מהר. היתה כאן סוג של השלכה על הקשר האחרון מהקשר הראשון, כי כמו שאז הרגשת ש"זה לא מספיק שלם" גם הפעם האחרונה הרגישה לך ככה.. וגם זה, תופתעי, טבעי מאוד :)

אני גם לא כ"כ משוכנעת שהדרך שלו להתנתק ממנה היא להיות איתך. אני דווקא בוחרת להאמין לו שחשב שאיתה זה נגמר, אני בוחרת לחשוב שאכן לא רצה אותה אז ורצה אותך. אני גם חושבת שמאוד יכול להיות שזה דווקא הפוך ממה שאת מרגישה בפועל- שאולי הדרך להתנתק ממך היא להיות איתה (המוכר, הידוע, הבטוח) וזאת ה"צוואה" שהשארת שם.

אולי קצת קשה להיכנס לכל התכנים שהעלתי, ואני אבין את זה, אבל בזכות הטיפול שעברת, אני מרשה לעצמי להיכנס ממש לתוך התכנים וזה למעשה, עבורך, חומר למחשבה. מקווה שזה עזר במקצת.

מדהים איך הצלחת להבין כל כך הרבה מכתיבה כל כך קצר (ומלאת שגיאות כתיב במבט שני :)

"אני מדגישה שמאוד יכול להיות שההצפות שלך, שזה שהעלת את זה למודעות שלו בכזאת תדירות- גרם לו להבין, לחשוב, לרצות את האקסית שלו. "שכנעת אותו". כנראה והסיפור שלו על האהבה שלו אליה הותיר אותך בספק לגבי כמה אדם יכול לאהוב מישהי חדשה, כמוני, לאחר כזאת אהבת חיים שהיתה לו. "

זה באמת מה שהרגשתי... כי הבעיה הייתה זה שכשהכרתי אותו היה לו בלוג. ומתןך סקרנות ורצון להכיר אותו ומול מי יש לי עסק, חפרתי בהיסטוריה של הבלוג, אפשר לומר שהכרתי אותה, רק בגלל הכתיבה שלו. שהכרתי את ההסיטוריה שלהם שידעתי כל מה שהם עשו יחד ואיך הם הרגישו..
וזה היה מאוד חזק. האהבה שלא הכרתי לפני... היו פוסטים שלמים שבהם הוא כתב, לא שמילים אלה, אבל התפרש מהם שהוא יחכה לה לעד..
והיא תמיד הייתה אומרת שהיא אוהבת, אבל לא רוצה להיות איתו. תמיד שם אבל לא באמת שם..
וזה נורא הגעיל אותי. הגעילה אותי הסיטואציה הזו שמישהי משחקת בו ככה..
וכל כך אהבתי אותו שרציתי "לרפא" אותו באיזשהו מקום.. ולגרום לו להרגש ש"הנה יש מישהי שתהיה איתו לא משנה מה, ובאמת תהיה"
ואז הבנתי שברגע שגברים לא משיגים מישהי שהם רוצים, אותן בחורות, שבוחרות להישאר בסביבה ולהנות מהספק, ולשחק בהן.... אותן הם יותר רוצים.

וזה כל כך עצוב שדברים מתנהלים באופן הזה.
הייתי הכל בשבילו הייתי מוכנה להיות הכל בשבילו...
אבל ידעתי שהיא תמיד תהיה "יעד לא מושג". סוג של פנטזיה.

מה שקצת שימח אותי כשהם חזרו (בשבילו), זו הידיעה שהוא יכיר אותה באמת, שיראה שיש גם חסרונות.. שידע איך היא בתוך *קשר*. שידע להעריך אהבה ורצון הדדי..

אבל זה עדיין צובט מאוד.
זה כמו לתת 500 אחוז מעצמך, לא מאה... ולא לקבל בחזרה.

זה אפילו הרגיש כמו בגידה לפעמים. הייתי אומרת לעצמי (בזמנו) שאני באמת מעדיפה שהוא ישכב איתה ולא יחשוב עליה..

זו בגידה גדולה יותר בעיני..
להשתוקק להיות עם מישהו אחר כשאתה עם מישהו.

לשאלתך, כשהייתי עם הבחור השני, דאגתי להבהיר המון דברים, המון מילים שכן היו חסרות לי עם האקס ואולי פותרות המון. הרגשתי שזה כל כך חשוב...
כי בזמן שהייתי משוחחת עם האקס עליה.. הוא היה רק מכחיש ולא אומר מילים שהיו גורמות לי להבין ולהרגיש שאני חשובה יותר.

אז לחבר השני הייתי אומרת המון...שלמרות (שלפעמים) כואב לי וחוזרים הכעסים, אני אוהבת אותו יותר. או ש"נכון, כואב לי שהם מתחתנים, אבל זה רק בגלל שגרנו יחד שנתיים והוא היה חלק מחיי, אבל אם היו נותנים לי לבחור בינך לבינו.. הייתי בוחרת בך.."

ואני גם די בטוחה שנתתי לו את הבטחון הזה.

הי דפנה,

אני שמחה שנתת לאקס השני את הביטחון בקשר- ז"א מה שאת לא קיבלת דאגת כן להעניק הלאה. זה מאוד חשוב ומראה על יכולת הפרדה שלך בין שני הקשרים.

לגבי הקשר הראשון- אני עדיין מאמינה שהוא כן רצה בך, למרות החוויה העוצמתית שחווה בקשר הראשון שלו. יש לנו את היכולות להתאהב במס' פרטנרים במהלך החיים, ואפילו- בו זמנית. זה קורה, אנחנו אנשים שיכולים להימשך מנטאלית ופיזית לכל מיני סוגים, אפילו מנוגדים.

את הענקת הרבה בקשר הזה, אבל ייתכן והשיעור שלך הוא שלא נשארים בכל מחיר, ולא במחיר של "להושיע" אותו מחוויית הדחיה שחווה, זה משהו שהוא בעצמו יכול לטפל בו אם ירצה- ולא בטוח שבכלל רצה או הרגיש צורך כזה. שוב יתכן שאת העלת בו את הצורך. את דמות משמעותית עבורו ומה שהעלת בקשר הלך איתו גם הלאה, זה טבעי.

אני מאמינה שלמדת והפקת הרבה מהקשר הזה, ואני מזמינה אותך להמשיך להתייעץ ולחקור מה היה שם (אצלך) ומה חווית ולנסות להפחית את תחושת הכעס ולהעצים את תחושת הסליחה והויתור, פחות כלפיו- יותר כלפי עצמך. ללמוד לוותר לעצמנו ולסלוח לעצמנו שנשארנו במקום שלא היינו שלמים בו.. להבין שסה"כ אנחנו גם בעלי סטיית תקן של טעויות.. וגם לנו מותר ללמוד לקח אחת ל..

שום דבר לא קורה סתם, זה היה צריך לקרות ואת ממשיכה הלאה- רק עבור עצמך.

האמת, שמבט לאחור אני לא חושבת שעשיתי טעויות. מלבד טעות אחת, אחת גדולה.
שנשארתי למרות הכל, שהייתה בי תקווה ענקית, שהייתי תמימה.. ובעיקר שלא הקשבתי לאינטואיציה ולבטן שלי... והאמנתי.

אני לא מצטערת על כלום. הוא שינה אותי, התקווה הזאת שינתה אותי. אומנם אני הרבה יותר בררנית היום כשאני מכירה מישהו חדש. אבל זה בהחלט לטובה. אני יודעת מה טוב לי.. ומה אני רוצה.. וזה שווה הכל.

קצת מכאיבה לפעמים המחשבה שזו האהבה הראשונה שלי. הוא היה הראשון שלי בהכל.
לכולם יש זכרונות כל כך יפים מאהבה ראשונה...
גם לי. אך קשה לי להוקיר על אותם רגעים וזכרונות, ולהניח הכל בעבר.

חלפו שנתיים מאז. והיום.. אני יודעת.. שאם אפגוש אותו או אראה אותו, לא אוכל להסתכל לו אפילו בעיניים... שזה יחזיר לי כאב גדול.

כנראה זה מה שקורה כשאת נותנת הכל למישהו...

את מתוקה, תודה.

דפנה, אני שמחה שלמרות כל המורכבות יכולתי לעזור ולשקף כמה דברים.

לגבי אהבה ראשונה- אין אפס, אהבה ראשונה היא היא הטומנת בחובה את היכולת "ליפול מצוק ולא לחשוב על התוצאה"- פתיחת מצנח או קריסה. ככה אני רואה את זה. ולמה? כי באהבה הזאת, שהיא חייבת להיות חד פעמית, יש את היכולת שלנו לתת מהכל, להתמסר, להתעוור, פשוט לצנוח עם מה שיש.. לקחת באמת את הסיכון ולהמר על כל הקופה (קופת הרגשות..)

לפעמים זה מצליח בגדול, ולפעמים, הרבה פעמים, זה מתבדה, ואז כמו שתארת .. זה "בום". ועוד בום כשאנו מבינים כמה זה לא היה מה שחשבנו. ועוד בום כשאנו מטיחים בעצמנו האשמות "למה נשארתי שם".. תחושת הרס עצמי.

מתוך החוויה שלו את יכולה רק לצמוח ולגדול, ונשמע שאת יודעת לסלוח לעצמך על ה"טעות", על המקומות שהיית יותר "מתמסרת" מאשר "מוענקת" על ידיו. שנתיים זה עדיין מעט זמן לעבד, שנתיים זה עדיין מעט, שכן את יכולה להסתכל אחורה ולהרגיש- זה היה "שלי" רק אתמול. כאילו הזמן לא מקבל את המשמעות האמיתית שלו וזה דומה מאוד לתחושת טראומה לא פעם. בהחלט אפשר לקרוא לחוויה כזאת טראומה. ומטראומה דרוש זמן החלמה ארוך.. ואם היה לך קשר בתוכו, מה טוב.

ועכשיו, הזהירות שאת נוקטת בה היא אך טבעית לכל מי שחווה אהבה נכזבת, אהבה ראשונה וכה משמעותית- נכזבת. ההתמסרות היא כבר לא טוטאלית, ביטויי האהבה כבר לא נשלפים ללא בקרה, הכל נראה אחרת- מחושב יותר, מבוקר יותר ושומר יותר- עליי, שלא אפגע שוב.

זה בסדר. ככה זה אמור להיות. מאחלת לך שנה טובה, של התחלה אמיתית עבור עצמך ושל שימת הקשר הזה כקשר מקדם ומלמד עבורך- ונראה שאת בדרך הנכונה לשם.

:)

חג שמח (:

הי דורון.

נפרדתם 3 פעמים בחצי שנה. אני מניחה שהעלילה הזאת צבעה לכם את כל הקשר..

תראה, מיותר לציין שטעית כשלא קיבלת אותה כפי שהיא. היא באמת לא יכולה לשנות את העבר. התנהגות ותגובתיות כזאת לאורך הקשר, מצידך, כנראה גרמה לה להרגיש הרבה בושה, כנראה זה הציף גם תגובות אחרות דומות שקיבלה בעבר (משפחה הורים, חברים או סתם אנשים שהרימו גבה), ייתכן וזה פתח אצלה משהו לא נעים. וכל פעם שמטיחים בפניך טעויות או דברים ש"מקובל" להתבייש בהם- זה מאוד מאוד מרתיע. והיא עזבה. היא לא יכלה לספוג את זה בכמות הזאת בחצי שנה. אני מדגישה את הזמן הזה כי אם הגעתם לידי פרידה אמיתית 3 פעמים כנראה שלפני זה היו המון המון חיכוכים וריבים.

מה אתה יכול לעשות עכשיו? לא יודעת. הרבה כבר עשית. מה שכן, הייתי מציעה לכתוב לה מכתב-מכתב. אמיתי, מהלב, עם התחייבות לא להזכיר את הנושא הזה יותר, להחליט שהשלמת, שאתה באמת מקבל אותה כפי שהיא, עם העבר ועם תיבת הפנדורה (ואגב זה לא שמדובר בשלד מהארון, אז היה לה קשר עם מישהו מבוגר- היה!). אולי תצרף לזה איזה זר פרחים.

בכל אופן במכתב הזה כדאי שגם תציין שאתה לא תיצור קשר יותר אם היא לא מוכנה. ולמה? זה יתן תחושה של חופש ואפשרויות לחשוב על ההצעה שלך, בראש שקט ולא חשש מתי תציע שוב. פשוט, אם היא לא עונה, תעזוב את זה.
יתכן ובאמת לא מתאים לך שהעבר של בת הזוג יהיה "לא בנורמה", ואתה צריך להבין דבר פשוט- מי שאתה יוצא איתה ומתאהב בה- אתה מתאהב גם בעבר שלה, כי היא עיצבה את ההווה לפיו.

יתכן והקשר הזה תרם רבות למי שהיא היום, ייתכן והיא באמת היתה זקוקה לקשר כזה מסיבות כאלה ואחרות, אולי סיבות מאוד אישיות שלה שאולי עדיין לא פתחה מולך, אולי היתה רוצה אבל לא איפשרת. לכן בכל פעם שאתה נתקל במשהו מהסוג הזה, תבין שהעבר שלנו הוא קובע לא פחות מי אנחנו מאשר ההווה. אולי תציין גם את זה מולה והיא תוכל יותר להבין שהשתנת.

בהצלחה

הי לינוי,

את מתארת מצב מאוד קשה, אולי מפתיע, ואולי לא- כי זה קורה, זה לא מצב מאוד נדיר לאחר חתונה.

מה שהייתי מציעה לבחון בזמן הקרוב זה מה קורה אם את פשוט בונה לך חיים בנפרד מהזוגיות. ז"א אם היה מובן מאליו או צפוי שעכשיו תהיו הרבה יחד ותהוו עבור עצמכם "זוג מאושר" (כי בד"כ זה החלום שלנו לאחר חתונה), אז מעכשיו את פשוט תנסי להיות מעט מופרדת ממנו, בבחינה של לצאת עם חברים- בלעדיו, להיות עם עצמך- בלעדיו, לשבת לקרוא, פחות להתעניין בו (לא במובן של חוסר אכפתיות אלא להעלות את סף האדישות מולו). ולמה אני מציעה את זה? כי הייתי רוצה לבדוק עד כמה הוא מרגיש בשינוי (אל מול התקופה שבה את יותר מחפשת תשומת לב) והאם זה חסר לו פתאום?

ייתכן, וכשירגיש ריחוק, מעט אדישות, ייתכן והוא יחזור קצת מה-180 מעלות שלו לכיוונך, ויתנהג קצת אחרת.

הרגשת המחויבות קשה עבור הרבה גברים (וגם לא מעט נשים, אבל פחות). כשחברים זה עוד לא חתונה, כתובה, טבעת, רשמי על הניר. משהו פסיכולוגי משתנה, ומשתנה חזק. גברים שמחפשים מעט חופש או פוחדים להיות "כלואים" בד"כ יתנהגו ככה, אצלו זה מעט קיצוני על פי מה שתארת אבל עדיין נשמע הגיוני- הוא מתנהג מגעיל כדי שתתרחקי, כדי לא להרגיש מוצף או חנוק באהבה.

נסי לאפשר את זה בזמן הקרוב (קחי לך חודש)- אבל באמת, עם הרבה כוחות- תתרחקי. תעשי דברים. תצאי. תשדרי משהו קצת אחר, ואז תבחני מה קורה- אם הוא מתחיל ליזום על זה שיח- זה סימן חיובי, אם הוא מתעניין ושואל אותך מה קורה- זה טוב. אם הוא ממשיך בהתנהגות הזאת, ייתכן וחתונה כרגע לא היתה מתאימה לו, אבל זאת השערה. במקביל, לאחר תקופת הצינון הזאת וכשיש שיח ביניכם- בדקי איתו מה יש בהתנהגות שלך דווקא, שאולי מפחיד או חונק. (ולא כי התכוונת להיות כזאת, אלא כי ייתכן וכך מפרש את הדברים). בכל אופן, פחד ממחויבות לאחר מיסוד, מעול הפרנסה ומה"ביחד" הזה הוא מרתיע הרבה גברים וזה לא מצב שכיח. נסי לקבל את זה כרגע ובדקי מה קורה איתו הלאה.

בהצלחה!

יעל היקרה,אני מתרשמת שהצרכים הרגשיים שלך הם קבועים וזה לא משהו שנולד עכשו בגלל שאת לא עסוקה. גם ראית זאת לפני החתונה.
אינני חושבת שניתן לעשות שינוי דראסטי ללא ייעוץ מקצועי לשניכם. את צודקת שלפעמים צריך להתאמן בצורה מלאכותית על מחוות שונות ועל שיחה איכותית יותר - בעזרת הייעוץ הזוגי שמאמן אתכם להיות פתוחים, לשתף, להיות קשובים, להתעניין, להביע חום ואהבה בצורות שונות.
יתכן שלא תהיה לך ברירה אלא להתעקש על ייעוץ זוגי. אחרת צפויים לך חיים ארוכים של חסך רגשי ושל תיסכול וכל אלו יפגעו מאוד באהבה ובמשיכה כלפיו.

קודם כל לדעתי את שמה את עצמך במצב חלש בעצם זה שאת זקוקה למשהו ממנו.
דבר שני, לפעמים כדי להשיג את מה שאת רוצה צריך לעשות הפוך ממה שאת עושה.
תתחילי להיות קצת רעה אבל בצורה לא גלויה אלא יותר כדי להעניש אותו, אני מקווה שאת מבינה למה אני מתכוון...לדוגמה: תנסי להכין אוכל לא טעים במיוחד, או אם הוא מציע לעשות משהו בשבת או שישי תבטלי את הרצון שלו בצורה קצת גועלית כמו לצחוק על זה שהרעיון טפשי.

הי נואש,

אני מעוניינת שדורית תפרט יותר, יש לה ניסיון בזה. בכל זאת אני מביאה בקצרה את דעתי:

1. אתה לא חולה. עובדתית, אתה נוהג כמו הרבה אחרים ואחרות.

2. לזוגתך יש בעיה רצינית של ביטחון בך, בעצמה, בקשר. אנא אל תדברו על חתונה כל עוד זה לא נפתר.

3. ניתוק באמצעות מעשה אינטימי או כל דבר אחר (וזה לא משנה מה-ריקמה, כיסוח דשא, פתירת סודוקו, בהייה באקווריום) הוא נורמלי לחלוטין בטח ובטח אחרי ויכוח!

לתת לך את המקום שלך הוא בפירוש בסיסי, תנאי הכרחי לקיום זוגיות. זוגיות היא לא "אחד". היא שניים עם "אחד" משותף. אי אפשר להיבלע כמו תאומים סיאמיים ולהיות סמביוטיים זה לזו. זה בפירוש חולה- אם העלנו מהו חולי.

4. זוגתך חייבת להבין שאין קשר לגילך, אלא זה נורמלי בכל גיל. היא צריכה "לגלות את טבע העולם" במובן הזה שגברים ונשים רבים מתנהגים כמוך- וזה הנורמלי כאן.

5. העובדה שהיא נעלבת מזה- מתנהגת ככה גם לאחר הסכם (שאגב שוב לקח ממך את המקום האישי שלך) מדאיגה ומראה על רמה גבוהה של קנאה (בעייתית), ורצון לשלוט כדי לא לאבד, ולא להיכנס לחרדה "הוא נהנה גם בלעדיי".

אשמח אם דורית תמשיך..

נואש יקר, אני לגמרי מצטרפת לדברים שכתבה לך עדי.
חלק מן המיניות שלנו בא לידי ביטוי באוננות, וכיום יותרו יותר זה מתקבל בצורה טבעית, שיש הנאה מסוג אחד כאשר מקיימים יחסי מין והנאה מסוג אחר - אישית, פרטית, רגועה וללא לחצים ואי וודאות - כאשר מאוננים. חלק גדול מאוד מן הגברים והנשים מאוננים גם תוך חיי הנישואין, בתור השלמה ובתור סוג אחר של עונג.
אם חברתך כה נוקשה ביחס שלה לנושא - אולי שווה שתלכו לייעוץ חד פעמי.
סביר שיהייה לה קשה לשמוע את הדעה שגם אני וגם עדי בטאנו כאן - ממך. כי היא לא רואה אותך בתור איש מקצוע ובנוסף - היא יודעת מה העמדה שלך ודעה זו תומכת בעמדה שלך...
אז אולי היא תהיה מוכנה לשמוע זאת מפי אדם אחר, מקצועי ונייטרלי.
לסיכום - תחושת החופש בתחום המיניות היא ממש חיונית בין בני זוג, ואין לאף אחד מכם חזקה על גופו או מיניותו של האחר.
גם אצלי מופיעים סימני שאלה גדולים האם נכון להתקדם לחתונה במצב עניינים כזה.
זה לגיטימי שהיא תבוא מלכתחילה עם דעות מסויימות נגד אוננות בזוגיות. אבל מה שמדאיג הוא שהיא לא זזה מעמדותיה. אין גמישות ויש שתלטנות.

אני ממשיכה עם קו המחשבה של עדי,
שלזוגתך קשה עם העובדה שאתה נהנה גם בלעדיה, ואני אוסיף- כי יכול להיות שהבעיה היא לא רק בה, אלא בזוגיות שלכם באופן כללי. יכול להיות שמשהו חסר לה, ובעיקר תחושה כי אתה נהנה איתה.
אולי פירגון חסר, אולי שיחות עומק, אינטימיות נפשית וכדומה. אני לא יודעת מה, אבל לפי דעתי, בהחלט ייתכן כי התנהגותה של זוגתך היא רק סימפטום לבעיה אחרת- רחבה יותר וזוגית. כלומר, אולי האחריות על הפתרון , כמו גם על הבעיה, טמונה בשניכם, ולא רק בה.
ייעוץ בו אתם מעלים את הנושא הזה, יכול לעזור לדעתי..

בהצלחה לכם..

שלום לך,

אני מרגישה שאת יודעת את התשובה. נסי לשנן לעצמך את המשוואה הבאה:
ככל שאלחיץ יותר=כך החופה מתרחקת. ככל שאבקש יותר יחס=כך היחס מתרחק ממני, כך גם הקשר מתרחק ממני.

את חייבת, הפעם, להתגבר על החשק הזה ליצור שוב ושוב קשר על מנת לא להיפגע ולהרגיש ביחד. אני יודעת על מה את מדברת, והצורך הזה נובע רק מדבר אחד- חוסר ביטחון ופחד שיעזבו אותי. שימי לב שהקשרים הקודמים שלך נגמרו בזה, וכתבת שזה מהסיבה שבאמת "נדבקת" וכל הזמן היית סביב תשומת הלב הזאת. מה שקורה הוא שתשומת הלב הזאת הופכת מחיובית ובריאה, לשלילית ובעייתית מאוד.

הצד השני מאותת לך- תני לי זמן. תני לי ספייס. כנראה שלדבר איתו על חתונה 5 חודשים אחרי תחילת הקשר, זה מוקדם לו (ובצדק). את חייבת להרפות. וקצת כללים מעשיים-

הייתי מציעה לך לנקוט בפעולות הבאות, ולבדוק מה קורה מבחינת תשומת הלב שלו (תחשבי על זה כעל מחקר או מבחן- כמה באמת את מסוגלת לעשות חוויה מתקנת לדפוס הזה):
1. לא ליצור קשר כל יום. בפירוש- להתקשר יום כן יום לא.
2. בכללי, למצוא דברים אחרים להתעסק בהם- ספר, סרט, חברות, בית קפה, לראות VOD באינטרנט של סדרה שאת אוהבת (את לא תאמיני כמה הזמן טס ככה). המכנה הוא- לפנק את עצמך.
3. לשדר לו שיש לך עוד חיים מלבד הקשר- לא לשדר תלותיות. תלותיות מרתיעה בעיקר אנשים שצריכים חופש.
4. לתת לו ליזום פגישות במהלך התקופה הקרובה.

בשורה התחתונה- לא להיתלות, לא ליזום יותר מדי, כן לשדר אהבה, אבל לא מחנק. ולזכור כל הזמן שעל הדפוס הבעייתי הזה שנקרא לו לצורך העיניין "חיבוק דב", את לא חוזרת באהבה הנוכחית שלך. כי אם את רוצה בהצלחת הקשר, את חייבת לעשות חוויה מתקנת. במקביל- לבדוק עם עצמך מה עושה לך טוב, איך את בונה את עצמך ואת "הזוגיות" שלך עם עצמך- ומשדרת לו ביטחון גם מרחוק.

אני חושבת שאת מאוד מודעת לעצמך וזה פלוס ענק- השתמשי בזה, השתמשי בלקחים שהפקת מקשרים קודמים. את תראי שזה באמת כמו טנגו- צעד אחד אחורה שלך, צעד אחד קדימה שלו.

תודה רבה על התשובה המפורטת.:)
היום למשל לא התקשרתי אליו בצהריים הוא התקשר הזמין אותי להיפגש ואח"כ הסיע אותי הבייתה.
עכשיו התקשר שוב וזאל אם אני רוצה לטייל,רצה שאני יבוא אליו אמרתי שאני לא יכולה,הצעתי לו שיבוא אליי כי בניגוד לפעמים קודמות אני תמיד נסעתי אליו.
אז אני ינסה לקחת צעד אחד אחורה ונראה איך זה יתקדם ואכן זה ממש כמו טנגו :)
תודה והמשך ערב נפלא

הי לך שוב,

נשמע טוב. קחי צעד אחורה ותראי שהכל מסתדר. כשתתני לו חופש- הוא לא באמת יזזקק לו. אבל רק העובדה שאיפשרת את החופש, ששידרת את החופש- תקרב אותו. פסיכולוגית זה עובד, ולא יעזור. :) זה תהליך מאוד מלמד עבורך, לא פעם בן הזוג משקף לנו איפה קשה לנו- וזה טיבה של ההשלמה הזוגית. איפה ש"נוגע" לך בפצעים- שם זה הריפוי. זה בדיוק הצעד אחורה צעד קדימה. כשאת מרפה- זה מתרפא.

מאחלת לך שהכל יסתדר לטובה ושנה מוצלחת במיוחד.

זה בהמשך לסיפור שלי שאני יזכיר בקצרה אני יוצאת עם חבר שלי חצי שנה.אנחנו בני 29.
אמר לי לפני כשבוע ואפילו לפני שאני לוחצת עליו ויושבת לו בוריד,זה היה מעליב אך הוא התנצל על הצורה שהוא דיבר.החלטתי לתת לו ספייס ולא להציק לו יותר מדי.לפני שבוע בידיוק ניפגשנו אמר שרוצה להיפרד.מאוד נפגעתי בכיתי ואמרתי לו אל תגע בי תעזוב אותי,בתגובה אמר לי לא אני אוהב אותך אני רוצה לחבק אותך.אני רוצה להישאר בקשר.
כננפרדנו אמר לי שאנחנו לא באותו ראש שאנחנו שונים מאוד וזה לא נכון יש לנו לפעמים השקפות עולם שונות אבל יש גם הרבה דברים משותפים.בקיצור אותו ערב שניפרדנו אז דיברנו על הכל ובסוף הערב באתי אליו הביתה הוא הזמין אותי,למרות שנראה שעשיתי טעות.ובראש השנה היינו בצפון היה מאוד כיף.
אני מרגישה שרק אחרי שאמר לי אני רוצה להיפרד אני באמת הקשבתי לו,לפני זה תמיד אמר לי את רצה מהר מדיי,תני לי ספייס,אל תמהרי.
אני מאוד מנסה להישתפר לתת לו ספייס לא לבוא אליו כל הזמן אלה לתת לו להזמין אותי ולפעמים אפילו לסרב.להתעסק יותר בעצמי ולא רק בו.הוא אמר לי שהוא מרגיש שהוא אחראי לאושר שלי וזאת אחריות יותר מדי גדולה בשבילו.הוא אמר לי שהוא רוצה שאני יהיה אחראית על האושר שלי.הוא אמר לי גם אהב צריכה להיות תוספת לקשר ולא נטל או מעמסה.אני באמת הזנחתי קצת את עצמי והוא הפך לכל עולמי אני יודעת שזה לא בריא,חשוב לומר שלא עשיתי את זה בכוונה.כשאני מעוניינת במישהו אז אני כל הזמן רוצה להיות איתו בלי סוף,מתפשרת ועושה מה שנוח לו.
אני מאוד מאוד רוצה להיות איתו ולא רוצה לאבד אותו.אז ראיתי אותו ביום שבת פעם אחרונה.דיברנו רק בטלפון ושאלתי אותו התגעגעת אליי?אז הוא אמר שמאוד והזמין אותי לסוף שבוע אליו ואנחנו חוגגים גם חצי שנה.
לא היה לי קשר יותר ארוך מ8 חודשים אף פעם.בדיעבד כל קשר שנגמר טוב שנגמר זה לא היה מתאים לי,הבני זוג.הנוכחי לעומת זאת אני מרגישה שמאוד מתאים.
אני בת 29 והזמן שלי יקר אני לא מאוד לחוצה אבל אני רוצה שזה יהיה רציני בינינו,כמה זמן לדעתך אני צריכה לתת לקשר שלנו עד שלפחות יציאה לי לעבור לגור יחד?
אני חושבת שבמקסימום זה עוד חצי שנה,מעבר לזמן זה פשוט להגיד או שמתקדמים איכשהו או שמסיימים.מה דעתך?
אני מאוד רוצה אותו לחיים שלי
תודה מראש וסליחה שזה ארוך.
אני מתחילה באוקטובר ללמוד ואני גם עובדת ככה שאני יהיה עסוקה יותר

אוי כמה שזה קשה לחיות כך,,,
אני מאוד מבין את הסיטואציה שנקלעת אליה, הצד המנחם של הסיפור שרבים וטוובים חיים בצל אותה דת שאחד מאמין יותר ואחד פחות,
אני מציע לך רגע לפני שתשתגעי,,, לעשות בניכם הסכם קליל שבו אתם מגדירים את סדריי העדיפויות לפי ראות שניכם, כיצד אתם מתפקדים ייחד כזוג, כשותפים לדירה, כשותפים לאהבה ללא תנאי, בהסכם צריך לרדת לכל פרט שחשוב לכם כזוג, וכן לתת דגש מיוחד לצרכים שלך בנפרד, ולצרכים שלו בנפרד, כמובן שראוי לתת את הדעת מתוך שיקול וכובד ראש איך אתם מתנהלים מול הילדים,
בקיצר זה לא קל, אבל עם הרבה אהבה והבנה אפשר לחיות בסטטוס קוו מסויים,
הכלל הוא >>> כל זמן שאת לא סובלת מההתנהגות שלו, והדברים שהוא עושה לא באים על חשבונך, זמנך, צרכייך, וכו' אז זה אפשרי בהחלט,
---
הערה קטנה, אם נורא בא לך ואת חושבת שאת מסוגלת, אז לכי לייעוץ והכוונה כיצד להחזיר אותו למוטב, כי אחד שפורק עול והופך להיות צעיר ברוחו,,, מהר מאוד מאבד את הרסן, ומתבלבל בין הטפל לעיקר, ובין האסור למותר,
אז אולי זה הייעוד שלך לחיות עם אדם כזה, לספוג את שגעונותיו, אבל לחבק אותו ולהראות לו את הדרך הנכונה,
אם תרגישי שזה גדול עלייך, ואת נסחפת אחריו,,, כאן צריך לעשות שאלת רב, האם את חייבת להתגרש ולהציל את עצמך ואת ילדייך,
אני באופן אישי הייתי נלחם ולוקח סיכון,,, בכל זאת שלום בית, אהבת אדם באשר הוא עדיפה על מחלוקת, ריב ומדון, אבל כל זאת בתנאי שהוא מתחייב לכבד אותך ומשקיע בזוגיות שלכם מידיי יום ביומו, במקרה כזה לא אכפת לי אם הוא דתי או היפי או כל דבר אחר שבא לו,
---
לסיכום : אל תקבלי את התירוץ של צעיר ברוחו ובילויים לתוך הלילה על חשבונך,
רוצי מהר לייעוץ או שתעשו הסכם מכובד שיניח את דעת שניכם,
בהצלחה

הבעיה היא שצריכים 2 לטנגו,הצעתי לו ללכת ליעוץ,אך הוא אומר שהבעיה בי שמחפשת מה להתעצבן עליו,איך אשכנע אותו לבוא איתי,אני רוצה להלחם על הנישואים שלנו,אבל מרגישה שצריך לתת יותר,
רעיון ההסכם מצוין,אך זה מחזיק,לשבת איתו לעשות את ההסכם?
אנחנו עכשיו בחוסר תקשורת,רק מה שצריך בשביל הילדים
בכללי יש ביננו אהבה שזה מה שגרם לי לחזור אבל מה המשואה?

את יכולה ללכת לייעוץ לבדך, הוא יבחין בשינוי, בשפה ובהתנהגות שלך, וזה אמור לעשות לו חשק להצטרף, ככה זה גברים, צריכים שמישהו ייעשה להם את העבודה, אני מאמין שהוא בן אדם טוב שיודע להעריך את ההשקעה שאת עושה בשבילו-בשבילכם, רק שהוא כרגע מנוהל ע"פ תאוותיו, וכאילו המנוי לא זמין,,,
לכי לכמה שיחות ייעוץ, ואת ההסכם תעשו בע"ה לבד, או ע"י הכוונה של מגשר או כל אדם שמבין את סגנון החיים שאתם רוצים לחיות,

כתיבה וחתימה טובה

הי שירלי,

אני ממליצה, כמו בני, ללכת ליעוץ לבד. אנא קראי את שאלה 1 בשאלות הנפוצות שלנו- זה יתן לך הסבר מקיף יותר למה כדאי במקרים כאלה ללכת ליעוץ לבד, ומה זה עשוי לעשות לצד השני המתנגד ליעוץ.

בהצלחה ושנה טובה.

בחור צעיר - איך אתה חושב שאפשר להתגבר על כך???
עצתי לך - אל תתקדם עם הנישואים האלו. זה לא משהו שניתן לשנות אותו. הוא בסיסי מדי. זו כימייה בסיסית בין שני אנשים והיא לא עובדת. קבל את המצב ואל תילחם בו. צר לי, אבל אינני רואה דרך אחרת.

יוחאי היקר, אני קוראת בין השורות שקשה לך לסמוך עליה, כי היא לא יציבה כמוך אלא סוערת וזקוקה לשינויים כל הזמן. מאד יתכן שאתה מתייחס לפגישות שלה עם אותו גבר בעינייני עבודה כאל חלק מאותה נטייה שלה לשינויים ומרגיש שזה מסכן משהו בזוגיות שלכם.
אבל שים לב, מה שאתה עושה - מגביל את החופש שלה ולא סומך על שיקול הדעת שלה. אתה מפיל עליה את חוסר הבטחון שלך, ומצפה שהיא תצמצם את חוויות החיים שלה על מנת לא לפגוע בך.
הציפייה הזו היא בעייתית בעיני.
יש כאן שני מצבים:
או שאתה סומך עליה ולא מגביל אותה.
או שאינך סומך על המילה שלה - ואז יש לכם בעיית אמון.

בכל מקרה - להגביל אותה זה הפתרון הלא נכון.
כלומר - או שאתה מברר איתה את נושא האמון או שאתה יורד מן ההתנגדות שלך לפגישות עם הגבר ההוא.
מה דעתך?

אורטל היקרה, מה שאת חווה הוא טבעי וקורה כמעט אצל כל זוג.
ככל שאנחנו אוהבים מישהו יותר - כך אנחנו רוצים שאהבתו תהיה בלעדית רק לנו. אני חושבת שזה צורך מאוד עמוק שטבוע בנו וקשור למנגנון ההישרדות האבולוציוני, שרואה בבן הזוג אמצעי הישרדות מובהק התומך בקיומנו הבטוח בעולם.
ככל שמישהו נעשה יותר חשוב לנו - כך אנו יותר מפחדים לאבד אותו. ואז אנחנו חרדים לשלומו אם הוא למשל נוסע רחוק, מדמיינים תאונות...הפחד לאבד אותו מכניס אותנו ל"סרטים" והדמיון עובד שעות נוספות.
וכך זה גם עם קנאה.
המחשבה שמישהי אחרת תמצא חן בעיניו והוא ירצה לעזוב אותי - זה מקור הבעייה. לא כל כך שמישהי אחרת תמצא חן בעיניו אלא יותר שהוא ירצה לעזוב אותי...וזה הפחד הגדול, והקנאה יושבת על הפחד הגדול הזה.
בדקי עם עצמך האם קרה לך שחווית בחיים כבר נטישה של מישהו? חבר קודם שעזב אותך? מישהו מאוד קרוב אליך שפתאום התרחק? מישהו שנפטר? לפעמים האובדן שקיים בהיסטוריית החוויות הרגשיות שלנו מעצים ומגביר את החשש לאבד מישהו קרוב ואז כל מקרה שניתן לפרש אותו כ"גורם נטישה" - מקבל משמעות הרבה יותר כבדה וכפי שהוא באמת.
נסי על כן לחפש בהיסטוריה שלך האם חווית אבדן מסוג זה או אחר.
הבעייה הגדולה היא שתופעות הקנאה ממש מקלקלות את היחסים! מכניסות רעל...הוא מרגיש מותקף על לא עוול בכפו, מרגיש שאת כובלת את ההתנהגות החופשית שלו וזה מקומם. הוא עלול בהמשך להסתיר מפנייך כל מיני דברים שכרוכים במפגש עם בנות המין השני. למשל, אם ייפגש עם חברים - הוא עלול להגיד לך שהיו שם רק גברים, ולהסתיר את העובדה שהיו גם נשים בבילוי, רק כדי שלא תעשי לו סצינות. חסימת החופש והסתרות הן כבר סימן לחוסר אינטימיות רגשית...
מאד חשוב שתתמודדי עם רגשות הקנאה ולא תתני להן לקלקל את יחסיכם.
אשמח אם תשתפי אותנו.

האמת היא שבאמת עברתי כל מיני דברים בזוגיות אחרות.
תמיד, גם שלא היה לי טוב נשארתי עם הבן זוג עד שהוא נפרד ממני...וזה תמיד גרם לי לעקיצה למה אני לא עשיתי את זה קודם? מה גרם לו לעזוב אותי? וזה כמובן גם ערער לי את הביטחון העצמי(שהוא לא גבוה במיוחד)
אני חושבת שאני גם באמת פוחדת להיות לבד כמו שציינת אבל עכשיו אני יודעת שהבן זוג שאני איתו הוא לא עוד אחד והוא כן מאוד חשוב לי ואני לא רוצה להרוס את הזוגיות.
מה עלי לעשות מפה והלאה?

אורטל היקרה, עליך לקחת את עצמך בידיים! כל פעם שעולה לך המחשבה של קינאה - קודם כל השאירי אותה אצלך בפנים. עלייך לעשות עבודה מודעת על עצמך. פשוט להרחיק את המחשבה הזאת. אחת הדרכים לעשות זאת היא דווקא להתיידד איתה...כלומר לזהות את הקנאה, ולהגיד לעצמך: מה שקורה אצלי הוא שהמנגנון הפנימי שמנסה לשמור עלי מפני הנטישה הבאה התעורר לפעולה, אבל כמו שהוא התעורר לפעולה אני יכולה גם להרגיע אותו מבפנים ו"להגיד" לו שאין בו צורך הפעם. הכי חשוב זה לזהות כאשר זה מתחיל לקרות לך ומייד לעבד זאת למחשבה מסוג אחר, חיובית, כמו מה שכתבתי לך קודם על המנגנון, או מחשבה חיובית אחרת כמו - זה רק מראה לי כמה אני אוהבת אותו וחוששת לאבד אותו.
אני מציעה לך פשוט לא להוציא יותר את המחשבות הללו על ידו, כי זה יגרום לכל מה שכתבתי לך בתשובה הקודמת שיקרה.

הי יסמין. כמה דברים שעולים ממה שאת כותבת:

אתם בתקופה מאוד מאוד לחוצה, כנראה עבורו ועבורך בנפרד וביחד. בתקופה הזאת לא יהיה נכון לשפוט לאן המערכת הזאת הולכת, אם בכלל. מאוד יתכן שאחרי החתונה תהיה ירידת מתח והמצב יחזור לקדמותו. יתכן ולא- אז כבר תצטרכי לעבור לטיפול מסיבי יותר בעיניין הזה.

אם כך המצב וצריך לפעול יותר ברמה הזוגית, זה בסדר, כי הזוגיות רק מתחילה ואם יש בך את הרצון אז גם אפשרי. המצב הזה שאת לא מדברת כי אין לך כוח להסיביר ולגעת במקומות הקשים הוא מצב בעייתי. כי אם ככה זה מתחיל- את לפני כדור שלג של מצבים כאלה, שיווספו זה לזה וחבל.

אני הייתי ממליצה ככה- לחכות לאחר החתונה, לראות מה המצב ואיך הדברים זורמים ביניכם. אם עדיין יש פיצוצים וזה לא חוזר למצב הרגיל שלכם, כנראה יש משהו מהותי שיש לעבוד עליו. אני מאמינה שתוכלו לעשות את זה, העדת על אהבתכם.

מצב כזה של סטרס מאוד אופייני לתקופה של לפני החתונה: גם ברמה הטכנית: מיקום גאוגרפי, אני נשואה, אולי ילדים בקרוב, מה עם משכנתא וכו'.. וגם ברמה הרגשית- אני צריך להתחייב, עול הפרנסה נופל עליי, מה יהיה אם לא יצליח, מה אם ההורים לא מרוצים, איפה נגור, איפה נקנה, אם יהיו בעיות.. זה קונספט שלם אחר. תני לזה זמן, תעברי את התקופה הזאת במינימום התנצחויות, נסי לשדר לך ולו למה בכלל רציתם מראש להתמסד- ומשם תמשיכי. לפי איך שזה מרגיש- אפשר יהיה לפתור את זה בעזרת שניכם. אבל- לא אם תחסכי במילים, רק אם תוכלו לפרט זה באוזנה של זו את הבעיות, ואם יש צורך לא להסס לפנות לגורם מסייע. זה רק יועיל.

הי תמר,

אני חושבת שאת פועלת כמו הרבה נשים אחרות לאחר לידה. ידוע כי ההורמונים משתנים מאוד, שהשחק יורד פלאים אחרי לידות אצל חלק ניכר מהנשים וזה טבעי לגמרי. מעבר לזה, יש שינוי גדול מאוד- הפכתם למשפחה של ממש, זה מצב שגורם להרבה לחץ וסטרס, לפעמים החרדה שלנו לא מפנה מקום להנאות היומיום, ז"א אין מספיק מקום להכל, ומה שחשוב לך תופס יותר תפקיד- הילדים, ההורות. עבור בעלך זה כנראה פחות מורגש, ידוע כי גבר פועל אחרת בנושא זה ולכן חשוב שתבדקי את המצב ההורמונלי, ואולי תתייעצי עם רופא נשים לסיבות האלה.

מעבר לזה, ממליצה לבדוק סיבות נוספות לחוסר תשוקה אצלך- האם יש בך כעס על בן הזוג, האם את מרגישה שכל העול נופל עלייך ואין מקום עבורך, לך, בזוגיות הזאת? האם קשה לך מול בעלך שהוא היוזם ולא את, האם בכלל יש גורמים נוספים- מצב כלכלי, מצב של אדם קרוב, שלוקחים ממך את הפוקוס?

בהצלחה