פורום יחסים, זוגיות ונישואין - יש לך שאלה?

שושי היקרה,
הימורים זו התמכרות קשה ומסוכנת! היא כרוכה בהסתרות ובשקרים למשפחה.
אני חושבת שעלייך להיות מאוד קשוחה איתו ולחייב אותו להגיע לטיפול נגד ההתמכרות הזאת שלו. יש מומחים בתחום הזה. זה שהוא אומר שהוא יכול להתגבר לבד - זו הצהרה ידועה של כל המכורים בכל התחומים, והצעד הראשון לקראת שינוי אמיתי הוא להכיר בכך שיש בעייה!!!
נכון את עושה שהוא לא יכול לנגוע בחשבון המשותף.
אינני מציעה ליידע את הבוס כי את עלולה להזיק לבעלך בטווח הארוך.
אני לא מציעה לעשות עוד ילד לאור המצב. יש חובות, והלחץ מגביר אצלו את הצורך להמר, לזכות בכסף הקל...
לפני הכל - טפלי בבעיית ההימורים. אל תתעלמי ממנה.

שכחתי לציין שהוא עובד עם אחיו ואחיו היה מהמר בשמו דרך האינטרנט+ שולח במקומו וינר.
עכשיו תפסתי את אחיו ודרשתי ממנו שהוא לא יקשיב לבעלי להמר.
עכשיו כל האחים שלו שומרים עליו ואין לו איך להמר ומתי.
דיברתי עם בעלי הוא לא מוכן ללכת לשום טיפול כי אין לו זמן.
האם אפשר גם בלי טיפול?
האם אני יכולה לעזור לו?
האם יש אור בקצה המנהרה או שאבוד?

שושי, בדקתי וראיתי שיש כאן גם פורום התמכרויות. אני מציעה שתפני את שאלותייך אליהם זה תחום שאינני מבינה בו הרבה. בהצלחה!!!

יפה היקרה, צר לי על מה שאת עוברת. אני חושבת שצריך ממש לנער את הגבר שלך, ולהסביר לו מה המשמעות של התנהגותו ולאן זה מוביל. הוא צריך לשמוע - ממישהו נייטראלי - איש מקצוע - על החיים של גבר גרוש בגילאים האלו. יתכן שהוא רואה חברים שהתגרשו וחווים חוויות של חופש ונפגשים עם נשים צעירות יותר. ההיבט הזה הוא נכון וקיים, אבל יש גם היבטים אחרים לחיי הגרוש: פתאום, מרחוק, נעלמת תחושת הבית והמשפחה. כאשר זה קיים זה נראה מובן מאליו, אבל כאשר זה נגמר - זה ממש חסר, במיוחד לגברים, שהרבה פחות טובים בניהול משק בית, ובארגון ארוחות משפחתיות בהן מורגשת המשפחתיות יותר מכל דבר אחר...
בעייה נוספת - קשרים ארוכי טווח עם נשים פנויות - זה יוצר בעיות עם הילדים שלי לעומת הילדים שלך, בעיות של כסף, רכוש, הילדים המקוריים שלך מרגישים מחוץ לתמונה.

הרבה יותר נכון - לפני שמפרקים - לעשות בדק בית בזוגיות ולראות האם יש מה לתקן. תמיד מוצאים דברים שרצוי לעבוד עליהם ולשפרם. אם הוא מתלונן על כך שאת שמנת - בדקי את עצמך. האם את מרגישה טוב עם עצמך? אן כן - את יכולה להתעלם מדבריו. אבל אם עודך משקל מציק לך - לא כדאי לעשות עם זה משהו? הרי אם תתגרשו - יש להניח שאת תקפידי הרבה יותר על הופעתך...ככה זה...זה קורה לרוב הנשים שמתגרשות שמהן מתחילות לטפח את עצמן, כדי להרגיש יותר טוב וכדי להיות יותר אטרקטיביות בעולם הפנויים פנויות...אז למה לא להתחיל עם זה עכשו?
לגבי הבישולים - בדקי מה הוא היה רוצה ותראי אם מתאים לך לבוא לקראת הבקשות שלו.

דבר נוסף - אחרי 18 שנים הגיע הזמן לעשות בדק בית לזוגיות בכל מקרה. הנחות היסוד עליהן נבנתה הזוגיות בתחילת הדרך - השתנו במשך הזמן וחשוב לרענן את ההבנות ואת ההסכמות. את זה כדאי לעשות יחד עם יועץ זוגי. בעיני זה הכי טבעי שיש צורך בשינויים לאחר כל כך הרבה זמן. ואז מסתכלים יחד מה הצרכים והתקוות של כל אחד מכם ורואים האם ניתן לממש אותם בתוך הזוגיות.

אני מאחלת לך הצלחה. אולי כדאי שתראי את התשובה לבעלך. אני חושבת שהגיע הזמן לשיחות רציניות ביניכם.

מ היקרה, ראשית, סליחה על העיכוב בתשובתי. שנית, צר לי על הסבל ועל הדאגה שלך.
אני חושבת שמה שעובר עלייך ניתן להסבר די בקלות:
עד החתונה והטיול שאחריה - היו לך ולבעלך בדיוק אותן מטרות ושאיפות, וכל הפעולות שלכם התאחדו סביב הפרוייקטים החשובים האלו.
עכשו שניכם כאילו אחרי ה"בום" הגדול, ועכשו כל אחד מכם התפנה לחזור לחיים שלו ולהיערך איך ממשיכים.
בעלך עובד קשה, ויש להניח שמה שעכשו הכי חשוב לו זה להצליח בעבודה ולהביא כסף הביתה ולחסל את החובות שכתבת עליהם. אני בטוחה שזה מאוד מטריד אותו. וכאשר הוא מגיע הביתה הוא זקוק לזמן פרטי משלו, זקוק למנוחה. אבל מה שקורה הוא שאת זקוקה לחברתו ומתגעגעת אליו, והוא כבר לא במקום הזה. ראשו טרוד בדברים אחרים, והצורך שלך בחברתו מופיע לו אולי בתור עול או מטלה נוספת שאים לו הרבה אנרגיות אליה...אני יודעת שזה קשה לך לשמוע זאת, אבל נסי "להיכנס לנעליים שלו" - הוא בנוי רגשית אחרת ממך. לא כל אחד, ובמיוחד גברים - זקוקים לתשומת לב ופינוקים. נשים זקוקות לכך יותר מגברים, בדרך כלל. (יש כמובן גם יוצאים מן הכלל).

עליך לקבל שהגעתם לשלב חדש בזוגיות שלכם, ומעכשו הדברים יהיו שונים ממה שהיו קודם.

עכשו מתחילים החיים ממש, ובחיים ממש - את צריכה למצוא את עצמך, להתחיל להיעשות עצמאית ולא תלוייה בו ובנוכחותו. חשוב מאד שתשני את הצורך הזה כי קיומו עלול לגרום לכם לבעיות רציניות באהבה. ככל שאת תרצי יותר את תשומת הלב שלו ואת הזמן הפרטי שלו - הוא ינסה לחמוק מזה.
נסי "לשחק משחק אחר" שבו את דווקא נהיית עסוקה וממלאת את הזמן שלך בפגישות, בעבודה, ואולי יווצר מצב הפוך, שהוא ירגיש בחסרונך. האם את עובדת גם כן? יש לך חברות? בני לך חיים שאינם תלויים בו, אבל הקדישי לו את סוף השבוע שיהיה לכם זמן איכות יחד.

את לא תאמיני עד כמה אני מבינה אותך... את הכאב שלך גם אני חובה ובעקביות... אבל עדיין יש בינינו הבדל עצום... אני בת 26 נשואה כבר חמש שנים ועם שני ילדים... התחתנתי בגיל נורא צעיר כי באמת אהבתי אותו, הוא הפך להיות הייעוד שלי בחיים. הצלחתי בכבוד לסיים תואר בריפוי בעיסוק ובמקום לעבוד להנות לי מהחיים החלטתי שאני ישר מתחתנת כי פשוט לא יכולתי לדמיין לי חיים בלעדיו, מאז שהכרתי אותו הכל סבב רק סביבו וזה לא בגלל שהוא ביקש אלא מאחר שאני נורא תלויה בו... היום ואחרי 5 שנים אני עדיין תלויה בו עד כדי כך ששכחתי את עצמי, כמעט ואין לי תחביבים, כל היום עסוקה עם הילדים ובסידור הבית, ואם הוא יוצא לבילוי עם חברים קשה לי להרפות ולהעסיק את עצמי במשהו אחר,,, אני כבר לא יודעת מה יגרום לי להנות שאינו קשור אליו ועדיין מחפשת משהו להעסיק את עצמי ובאמת להראות לו שאני לא תלויה בו...
אני מתה עליו אבל זה באמת גורם לנו אין סוף מריבות וכמעט כל שבוע.. הוא עובד הרבה שעות וגם עובד משמרות של לילה כך שלא יוצא לי לבלות איתו הרבה, ועוד עם שני ילדים אני מחכה בקוצר רוח לזמן שבו נשב ונבלה יחד ולבד, אבל מה שקורא זה שבזמן הפנוי שלו -שממלא אין לו הרבה- הוא מחלק את זה בין הילדים והחברים ובקושי נשאר לי זמן לבלות איתו ולבד... הוא טוען שאני רוצה לחנוק אותו מרוב שאני מבקשת ממנו לבלות איתי לבד, בעוד שאני מרגישה לא מסופקת רגשית ומינית בכלל... (גם אנחנו בקושי מקיימים יחסים, פעם בשבוע ולא תמיד)
לפני 3 ימים היה לנו ריב מאוד רציני כי הוא יצא לבלות עם החברים ואני מרוב שאני תלויה בו ביקשתי ממנו שיחזור כדי שנוכל לבלות יחד ולבד כי אמרתי לו בשיא הכנות שהוא חסר לי... אבל הוא חזר רק אחרי שעה מההודעה שלי ולא הבין בכלל למה אני עצבנית ופגועה.. ענה לי : "אז מה אם אני מאחר, אני ביליתי איתך כל היום"... נכון שהוא היה בבית כל היום אבל לא היה לנו זמן איכות, היינו עסוקים בילדים.... אני כותבת לך כשאני מוצפת דמעות, זה כבר הפך למשהו שמאוד פוגע עד כדי כך שהחלטתי שאני מוותרת לגמרי על האהבה ועל כל הצרכים שלי כאשתו,, אני מנסה להעסיק את עצמי בילדים ובבית, חוזרת ומנקה שוב מקומות שנקיים כבר רק כדי לא לחשוב על זה.... אני כותבת לך כשאני מוצפת דמעות מרוב אכזבה... אני יודעת שהוא "אוהב אותי" אבל זה לא מספק אותי בכלל... אני כבר כמה ימים מחפשת מישהו שיבין אותי... ניסיתי את הצאט וזה בכלל לא עזר... אני יותר מאשמח אם נוכל להיות ידידות.. כי אני מאוד מבינה לליבך... אולי נצליח לעודד אחת את השניה על מנת להפחית את התלותיות הזאת.... זה קשה, מתיש ו"הורג" אבל נראה לי שיותר קל אם נוכל לשתף אחת את השנייה..

כשיש לך קצת זמן פנוי את מנקה? למה לא לקרוא ספר, לראות סרט טוב, לדבר עם חברה?
בני הזוג שלכן הם בני אדם בזכות עצמם. יש להם עולם משלהם, יש להם חברים, יש להם עבודה שמעניינת אותם, למה לא תנסו אתן ליצור לכן כזה עולם? אתן תהיו נשים שיש להן קיום עצמאי, תהיו מעניינות יותר, ולכן יהיה מעניין יותר לחיות. יש אנשים שילדים ובית לא מספקים אותם. הרחיבו את עולמכן, לכן יהיה יותר טוב עם עצמכן, וכתוצאת לוואי לבני הזוגשלכן יהיה כיף יותר בחברתכן, ומעניין יותר, ותוכלו ליצור קשר שהוא מעבר לחובות הבית וגידול הילדים.
באמת, תנסו. בהצלחה.

שלום לך יעל... את באמת צודקת במה שאת אומרת, אני כן התחלתי לקרוא ספרים וחלקם גם ספרים שקשורים ליחסים (דרך אגב אני מאוד ממליצה על ספר בשם "גברים ממאדים נשים מנוגה"), גם ניסיתי את מעגל החברות אבל זה עדיין לא מהנה באותה מידה שבא אני נהנית מהבילוי עם בעלי... לא ציינתי לכן פרט אחד מאוד חשוב, מעבר לזה שאני בן אדם אני גם ערביה נוצריה מחברה שמרנית.. קשה לי לשתף אף אחד במה שהולך אצלי בבית, אני מתאמצת כדי לשמור על התדמית של האישה החזקה שמאוד "מתוקתקת" ומכל הבחינות... את הכאב שלי לא יבינו והם בטח יגידו לי "מה חסר לך ממנו, הוא כן דואג לביתו ולמשפחתו אז למה את מקטרת"...
נכון שיש לי חברה אחת שהיא מאוד קרובה אלי, אבל גם לה יש משפחה ולא תמיד אנחנו יכולות לתאם את הזמן... ואם אני רוצה לבלות עם חברות אז זה רק אחרי שהילדים ילכו לישון (בתשע) וזה כבר מאוחר יחסית...
אני צריכה למצוא לי משהו שמהנה באותה מידה כמו שאני נהנית לבלות עם בעלי אבל עדיין לא מצאתי... מה זאת אהבה? זאת לא ההרגשה המיוחדת שיש לך כשאת בחברת אהוב ליבך??? ואם יש משהו מיכול להחליף את ההנאה שלך איתו אז מה הטעם???
אני יודעת שמולי עומד שינוי קשה ומטיש... אבל אולי בסופו של דבר אני כן אצלח למצוא תשובות לשאלות האלה או יותר נכון למצוא את עצמי....
לסיכום: אני באמת אשמח אם אני אוכל לפנות למישהי בשעה שהוא יוצא מהבית ומשאיר אותי לבלות עם עצמי....

היי רוזאלין,
מה זאת אהבה? קטונתי, באמת לא יודעת, אבל נראה לי שתחומי עניין משלך והרחבת העולם שלך לא צריכים לבוא במקום או על חשבון או להחליף את הזמן שאת מבלה עם בן זוגך, או את העונג שאת מפיקה מחברתו. אלה שני דברים שיכולים לשכון בשלום זה לצד זה ולדעתי הם גם מגבירים ומעמיקים זה את זה.
את בת מזל שאת כל כך אוהבת את בן זוגך ונהנית להיות איתו, אני בטוחה שלא כל אחד מרגיש ככה בחיי נישואים. אבל כל עוד תהיי בעמדת המנג'סת, נראה לי שלא יעזור לך, הוא ימשיך לברוח. לכן, שני את שיווי המשקל ביניכם, הטי את המטוטלת, על ידי זה שתבני לך עולם משלך. בהצלחה :)

רחלי היקרה, התלונה הזאת מצד אחד מבני הזוג על חוסר בהבעת אהבה וחום, באה בדרך כלל בגלל שוני מהותי לגבי הבעת אהבה וחום בבתים בהם כל אחד מכם גדל.
כלומר, אחרי שההתאהבות נגמרה, ואיתה הפרפרים והריגושים, ומה שנשאר זו חברות, שותפות, ואהבה בוגרת, המגיעה ממקום אחר במוח, לא אותו מקום רגשני המאפיין את התקופה הראשונה של הקשר - אז כל אחד מביא את ה"אני" הרגיל שלו אל תוך הקשר.
נשאלת השאלה האם חשוב לך - בעיני עצמך - לשנות זאת. להיות כזאת שמסוגלת להעניק יותר מחוות של אהבה. כי זה משהו שילווה אתכם כל השנים, ויש בכך פוטנציאל לסיכון מסויים של התאהבות שמישהי אחרת שכן תהיה חמה יותר ממך, כי הוא יסתובב עם המחסור המצטבר הזה כל השנים.
אז אולי יש לך סיבה טובה וחשובה לנסות לשנות משהו בעצמך.
אם את מחליטה שאת רוצה בכך, אפשר לעשות זאת ע" החלטה מודעת לעשות מאמץ בכיוון הזה. יש מי שקורא לגישה הזאת - fake it untill you make it כלומר לתרגל משהו באופן מלאכותי עד שזה הופך להיות הטבע השני שלך. חפשי מול מי בעולם את כן מסוגלת להביע אהבה. התשובה היא בדרך כלל מול הילדים שלך או מול חברות או מול ההורים בשלב מסויים. בדקי עם עצמך אילו תחושות מתעוררות בך לפני שאת מראה את החום והאהבה, ואת יכולה ליצור אותן באופן מודע כלפי בעלך, אם רק תעצרי לרגע ותראי את הדברים הטובים שיש בו ותכירי בהם מול עצמך. כל מחשבה חיובית כזאת יש בה את הפוטנציאל להוליד מחווה חיצונית של אהבה, כמו מילה טובה, הכרת תודה, נשיקה, חיוך, לשים עליו את היד ועוד...

גיא היקר,המצב אותו אתה מתאר הינו בלתי נסבל. אילו ניתן היה לראות זאת כשלב ביניים, כמו החודשים הראשונים לאחר לידה, שהינם חודשי הסתגלות של כל המשפחה לשינוי העצום  כאשר נולד הילד הראשון - ניחא. אבל אם היא לא מוכנה לשום טיפול או ייעוץ או שיחות או שינוי - ומצפה שאתה תשלים עם המצב - אז בעצם אינך יכול לראות שום אור בקצה המנהרה.

להישאר עם הילדה על מנת שהיא לא תגדל ללא אבא - זה להפוך את שניכם לאומללים כל השנים. ואז הבחירה תהיה - שהילדה תיזכה לחיות עם הורים שמתעבים זה את זו ורבים המון, או שתחיה ללא אבא בבית, ותכיר אתכל אחד מכם לחוד. אני לא חושבת שחיים של ילד מול מריבות וזוגיות ללא אהבה וכבוד - הם תורמים לילד, להיפך. ובכל מקרה תחשוב על השנים הרבות שכל אחד מכם יצטרך לשלם את המחיר ויהיה אומלל.

אז אולי , אם תבהיר לה שאתה לא מוכן להמשיך כך ותודיע לה שאתה מתכוון לכך, אולי אז היא תבין שהמצב בעיניך חמור עד כדי כך ואז תסכים ללכת איתך לייעוץ זוגי. בשיטת ההלם.
ואם גם זה לא יעזור, אז באמת אין לך מה לחפש איתה.

אורנית היקרה, צר לי על התהפוכות שאת מתארת. ראי, בשעת ריב אנשים זורקים מילים קשות שלא אגיד לך שאינן חולפות להם בראש, אבל המילים הקשות אינן מייצגות את כל המחשבה, או את כל האישיות, אלא רק חלק אחד, בדרך כלל ילדותי ורגשי, שאינו תואם לכלל האישיות. אבל הדברים נאמרים ואי אפשר להתעלם מהם.
האם את יכולה להביא בחשבון שרק חלק ממנו התכוון למה שהוא זרק לך?
אם תבדקי עם עצמך, האם את לא יכולה להזדהות עם מה שהוא זרק לך ולבחון את עצמך? אולי גם את מרגישה כך כלפי ילדייך - שהם היצורים הכי חשובים לך בעולם? האם זה לא טבעי?
בשעה רגועה יותר, עלייך לחשוב על היתרונות והחסרונות בזוגיות איתו, ואולי להתעקש אכן ללכת איתו לייעוץ זוגי כמו שהיה מדובר ביניכם. הרבה זוגות אומרים זאת לעצמם ואז ברגע שקצת נרגע - יורדים מן התכנית היקרה והמלחיצה הזאת, וחבל, כי בהחלט אפשר ללמוד כלי תקשורת אפקטיביים ולנהל את עצמכם הרבה יותר טוב בעתיד.

ב היקרה, התופעה שאת מתארת היא מאוד שכיחה, והיא מעידה על השלב שבו אתם נמצאים בזוגיות שלכם. כמעט כל זוג מגיע למקום הרגשי השומם הזה, לאחר כמה שנות נישואין, שבהן פשוט התרגלתם זה לזו והפסקתם להתרגש, ואז נוספו המון פרטים של חובות ושיגרה וויכוחים, ומלחמת הישרדות רגילה של מי יעשה מה מכל המטלות הרבות שיש לעשות כל יום, ההתחשבנות הזאת...רוב הזוגות - מרוב עייפות וגם מתוך חוסר ידיעה, נופלים במלכודת הזאת בה הם נמנעים מלטפח את הזוגיות עצמה, מתוך אמונה שזה כבר יש לנו, פה כבר היינו, והאהבה שמן הסתם כן היתה פעם - נדחקת לקרן זוית, לא מורגשת יותר, ומצטברים כמעט רק אירועים שגרתיים או לא נעימים בין בני הזוג.
ואז, האדם הראשון שנותן קצת יחס אישי ולא רואה בך "נותנת שירותי בית, כביסה, אוכל, ילדים, סקס - אלא אדם בפני עצמו ורוצה לבלות איתך ולהיות בחברתך, וומתעניין בך - נכנס ישר ללב ומאוד כיף לשהות במחיצתו, וזה נעשה קשה לוותר על הכיף הזה...
אני חושבת שהמסקנה היא ברורה:
לפני שמרימים ידיים לגבי הזוגיות, עלייך להבין את השלב בו אתם נמצאים, ולשנס מותניים, ולהשקיע שוב בזוגיות שלך : הליכה לייעוץ זוגי, בילויים בזוג כמו יציאה בערב או הליכה לארוחת בוקר בימי שישי, צימר, זה שקצת התאהבת - זה הכי טבעי בעולם לאור השלב בו הזוגיו תשלך נמצאת, אבל הביאי בחשבון שההתאהבות הזאת לא עמדה עדיין בשום מבחן רציני כמו הזוגיות שלך, וגם בה או באלת כמוה, יבוא הזמן שאת והוא יצטרכו להשקיע בדיוק כמו כאן.
אם אחרי שהשקעת תראי שזה לא משתפר - זה כבר משהו אחר. אז צריך לחשוב ברצינות לטווח הרחוק.

הי אורלי,

אולי זה פרקטי מדי, אבל האם אפשרי לאחד את שם רווקותך ושם משפחתו של בעלך? ז"א, שני שמות, כמו הרבה נשים אחרות?

ואז בכל מכתב, בחתימה בבנק או כל גורם פורמלי או לא אחר, את לא חייבת להשתמש בשניהם, את יכולה רק בשם הרווקות וזה נתפס.


וברמה המופשטת יותר, כתבת שבעלך לא מרגיש את צרכייך בעוד מקומות. לא כדאי לעבוד על זה? כי הטריגר של שם משפחה הוא פשוט טריגר. הכיצד לילדיך מסכים שישאו גם את שמך ודווקא מולך לא? הרי גם את עשית את הילדים האלה.. גם ממך לפחות 50%..?

לכן אני מרגישה שיש פה משהו של אנטי אלייך, מה גם שהוא פוסל כל אופציה לשם אפשרי ולא מספק אפשרויות מצידו. הייתי נשארת עם שם המשפחה שלו עוד קצת ובינתיים עובדת על הזוגיות ובעיקר על החלקים האלו של ההקשבה שלך אליו והפוך. דעי שזה לא בשמיים לעבוד על זה ועם תמיכה נכונה זה ממש אפשרי ויישומי. אז אולי שווה לגעת בשורש הבעיה ולא לכבות שרפה אחרי שרפה. כשהתקשורת תיפתר ותהיה טובה ובריאה יותר, תתפלאי לרטות שההתנגדות שלו יורדת..

הי אחד שמתלבט

קודם כל, כן, משיכה פיזית הינה גורם מאוד מאוד משמעותי בקשרים לטווח ארוך. לפעמים משיכה רגשית יכולה להספיק לקשר של כמה שבועות, אבל אם אתה מעוניין בקשר רציני לטווח ארוך יהיה חשוב גם להימשך לבת הזוג בכל הפרמטרים.

שבועיים לא תמיד מספיקים לאמוד את רמת המשיכה, כי יש הרבה פעמים שבני הזוג דווקא נמשכים יותר, ככל שיותר מכירים זה את זה והחלקים הפנימיים, כביכול, משודרים גם כלפי חוץ, ופתאום כשאתה מסתכל על בת הזוג, היא פשוט אחרת.. כי האישיות שלה היא מה שאתה רואה, יחד עם החוץ. ז"א- מכלול שלם. כרגע, לאחר שבועיים, זה עדיין לא מכלול. אבל, אם לדעתך זה לא ישתפר, ז"א, ככל שאתה משוחח איתה ואח"כ נפגש עמה- אין שינוי מבחינת המשיכה, נסה לברר עם עצמך האם תהיה מוכן לקשר כזה ויותר מכך- למחויבות מולה?

דבר שני שבלט לי מאוד היא ההתנסות הראשונה שלך בנוסף לזו הנוכחית. הזכרת שאתה מאוד מהסס ואמביוולנטי לגבי יחסים עם בנות המין השני, אתה חסר החלטיות ואולי לא בטוח לגבי הקו שבו אתה רוצה ללכת. במצב כזה, וכדי למנוע את התסכול הזה (מה אני מפסיד בחוץ, האם הנוכחית מספיק טובה לי וכמובן מינימום פגיעות בצד השני) - אולי כדאי שתנסה לפנות לאימון אישי. קואוצ'ינג. דווקא טכניקה טיפולית כזאת, שהיא יכולה להיות גם ע"י שיחות טלפון, או מפגשים, תוך הקניית כלים וידע, והיא קצרה יחסית לטיפול ממש, יכולה לעזור מאוד, למצוא את הדרך הנכונה לך.

אפשרות שניה היא ניסוי וטעיה. לנסותכל מיני קשרים, לנסות חוויות רומנטיות עם כל מיני נשים עד שתגיע למנוחה ולנחלה. כי יתכן מאוד שההיסוס הזה נובע דווקא מהרצון לחוות ולהתנסות, למרות שלפי הרגשתי ההיסוס שלך מגיע ממקום עמוק יותר, אבל זאת רק הרגשה ולא משהו מבוסס.

הי ליאת,

אני חושבת שהוא התכוון להגיד שהמחויבות הבעיקר רגשית אלייך וכל הבילויים שגרמו לו להיקשר אלייך מאוד לא תאמו את השלב בו הוא נמצא בחיים. נראה כי לא מתאימה לו תחושת המחויבות הזאת ובהחלט יתכן וחושש מלהיכנס לקשר שעלול לפגוע בך ובו. ואולי זה טוב וחיובי שלא סחף אותך לשם.

אני חושבת שאת יותר מפנה את השאלה אלייך- איך זה (כמעט) קורה לי שוב? שוב מחויבות שנקטעה, שוב מישהו שאני מאוהבת בו וזה לא ממשיך.. והפחד הוא להיות שבורה שוב, וזה פחד מאוד מאוד טבעי ומובן.

להערכתי גם לך יהיה טוב אילו היית לוקחת פסק זמן מקשרים בעלי מחויבות רגשית, אולי כן כדאי לנקות את הראש. אולי הוא דווקא זה שהרגיש בעדינות ובשבריריות הזאת שלך לאחר פרידה, אולי הוא עשה לך שם טובה מאוד גדולה, אי אפשר לדעת.

מה שבטוח, אל תמהרי עם הרגש. לכי על בטוח, נסי לצאת ולהנות מהחיים ברמה הכללית, הרחוקה יותר, נסי לשמור על עצמך רגשית, פיזית. להיקשר ברמה החברית נשמע לי יותר מתאים עכשיו.

את תרגישי מתי את באמת מוכנה לאהבה חדשה, זה אין לי ספק.

הי ג.ש.מ,

אני לא בטוחה שאכן מדובר בבגידות כמו שמדובר אצלו בצורך הברור לפידבק מנשים אחרות. כל הפתקים, האס.אמ.אסים, כל אלו מצביעים על הרצון שלו לקבל עוד אישורים להיותו גבר, אטרקטיבי, מוכשר, מושך וכו' וכו'.

אולי כדאי פעם לשבת איתו לשיחה על הצורך שלו הזה. להסביר לו את נקודת מבטך שאת מרגישה את הצורך שלו ורואה אותו גם מתממש- אם ע"י מיסרון או ע"י פתק, ובו בעת זה גורם לך לאיזה חשש. אולי כדאי שתשאלי אותו האם החשש הזה מוצדק?

כי אם היית יודעת בוודאות שזה רק רצון לפידבק ותו לא, ואין כאן בגידה באמת, לא היית רגועה יותר? אולי, כמו שחגית העלתה כאן, זה היה נותן לך אתגר- לכבוש אותו יותר?

הוא מבין אותך ואמפתי אלייך וזאת נקודה חשובה. נסי דרכה, לא בנימה מאשימה ולא בנימה ביקורתית (חשוב שלא יברח ולא יתגונן ויסתיר) לברר איתו מה את כאשה יכולה להעניק לו בתמורה לרצון שלו להיות אטקרטיבי בעיני אחרות, והאם אכן יש לך סיבה לחשוב על אי נאמנות.

זה דפוס שחוזר על עצמו..
בכל פעם שיש קושי, או כמעט בכל פעם, הוא מסוגל להמשיך בחייו כשהוא יודע שאני עדיין פגועה ממנו, והוא כאילו לא מוכן לתת לי את מה שאני צריכה, למרות שהוא יודע שאני מחכה לזה.
אגב, ההורים שלו היו רבים ביניהם, ואבא שלו נפטר לפני שבע שנים, רגע לפני שהם כנראה עמדו להתגרש. בן זוגי, נרתע מאמא שלו. באזשהו מקום, למרות שגם האבא היה רב עם האמא כמובן, יש איזו תחושה שמאשימים יותר את האמא, ואולי בגלל שהאב נפטר.
אני מרגישה שבן זוגי ממש פוחד ש"אישה" תיקח ממנו את האושר, וגזילת אושר מבחינתו (כמו גם בריאות נפשית ופיזית), קשורה במריבות.
הוא כאילו לא מוכן להקריב מעצמו לאחר ריב, ויברח מזה כמו מאש, משום שמבחינתו זה תחילתו של "הסוף" שלו. כלומר, אני מרגישה שהוא פוחד לסיים כמו אביו והוא מקשר את המוות של אביו בטרם עת (גיל 54), ליחסים שלו עם אישתו.
לכן, הוא כל הזמן מדבר על כך שהוא מתכוון לחיות בהנאה וכייף ועוד כייף והנאה.
מה עושים במצב כזה?
והאם אני בכלל יכולה לעשות משהו? אולי הגיע הזמן להרים ידיים? בכל זאת חמש שנים...
שאלה נוספת- האם פרידה יכולה "להעיר" אותו? (לא שאני בונה על זה..)

מגיעה לך תשובה לפחות ממני.
---
יש כאן כמה נושאים שראויים להתייחסות רצינית, ולדעתי לא תהיה לך ברירה אלא להיעזר באנשי מקצוע.
כפי שאני רואה את הדברים, יש לכם זוגיות סבירה ובגדר הנורמלית , שחסר בה כמה תבלינים של תקשורת ורצון לבוא לקראת,,,
את מרבה לפרשן את מעשיו, מלמדת עליו זכות, אבל מדגישה את חסרונותיו,
נחמד לראות איך את מרגישה דברים שלדעתך הם לב הבעיה, וייתכן מאוד שזה נכון, אבל אולי לא,,, (אני מתייחס להתנהגות הוריו,)
באשר לבריחה מקושי, זו אכן בעיה שלו ! שהוא אמור להתמודד איתה קודם כל בשביל עצמו, אח"כ בשביל הקשר הזוגי שלכם, אז אין לך מה לעשות בנידון, מלבד להמליץ לו לשפר את הנושא הזה בסיוע חיצוני,
השאלה המרכזית היא, האם את בוחנת אותו עוד ועוד, ולכן את שומרת את הקשר על אש קטנה ?
לדעתי שווה לקחת כמה שיחות עם איש מקצוע ולהחליט לגביי ההמשך,
ולשאלתך האם להפרד, אין אף אחד בעולם שיכול לומר לך מה לעשות, זאת צריכה להיות החלטה שלך לאחר שיקלול של כל הדברים הטובים והפחות טובים, ולאחר שיחה רצינית שבו אתם מנסים להבין, היכן כל אחד עומד, ומה הציפיות שלו מהקשר, ייתכן ויש פער גדול, וייתכן שתגלו ששניכם רוצים את אותו דבר, אלא שכל אחד רואה את זה מכיוון אחר וכו',
אחריי שמיצתם את כל הנ"ל, עושים חושבים עוד פעם ומחליטים,
שבת שלום
ובהצלחה

היי בני,
קודם כל תודה רבה על ההתייחסות.
האמת היא שאני כותבת לך בעצב רב, שאחרי חמש שנים, החלטתי לעצור את זה ולסיים את הקשר.
מאוד קשה לי, אבל הגעתי לנקודת אין מוצא.
במשך חמש שנים ניסיתי ממש כמעט כל דרך. בעדינות, ביותר אסרטיביות....., הסברתי לו שגם אני לפעמים צריכה שהוא יהיה שם בשבילי מבחינת הקשבה וסבלנות, אבל כלום....
כשהכל זרם על מי מנוחות בינינו, אז יופי והכל טוב.. צוחקים ביחד והכל, אבל ברגע הראשון שצץ קושי.. אני מרגישה שאין לי למי לפנות. הוא פשוט חוסם אותי....
אני אתן לך דוגמה אחרונה ששברה את גב הגמל מבחינתי:
אתה בטח מכיר את תוכנת החברים, "פייסבוק"- תוכנה שאני מתלכתחילה לא התלהבתי להשתמש בה , אבל הוא רצה ולכן (מזמן, לפני שנתיים בערך) נרשם אליה וכדי שגם אני לא אשאר "מאחור", גם אני נרשמתי אליה. שם יש אפשרות לשים תמונה של בני הזוג יחד, בתמונת הפרופיל, או של האדם עצמו לבד וכו'. אני מלכתחילה הייתי מבקשת שישים את התמונה שלנו ביחד. בני.. אני מרגישה שהייתי צריכה לבקש הכל...ועל שום דבר כמעט שקשור בחיזוק הזוגיות שלנו, הוא לא היה חושב בעצמו. גם אחרי ששם תמונה משותפת, בכל הזדמנות של ריב היה מחזיר לתמונה האישית שלו...., וכשהייתי מחמיאה לו למשל על תמונה שם, לא היה מגיב אליי ואפילו לא יוזם ואומר לי תודה כשהוא מדבר איתי ללא קשר לפייסבוק. ושוב אני הייתי צריכה להזכיר- "כתבתי לך מחמאה.. מה לא ראית?"..
נוצר מצב שאני התרחקתי וכדי לא לראות ולא לשמוע, פשוט החלטתי שבפייסבוק ספציפית, לא אהיה "חברה" שלו , כדי שלא אתעצבן מהאדישות שלו כלפי הבקשות שלי..
ואז למשל יום אחד אני בודקת מה קורה שם אצלו, אחרי הרבה זמן שלא בדקתי ואני רואה שבחורה מהעבודה שלו(שעליה לא הסביר לי ולא אמר לפניכן שהיא אצלו בפייסבוק) תייגה אותו בכמה תמונות מאירוע שהיה להם בעבודה ורואים באחת התמונות אותה מחובקת איתו ועם עוד בחור.
היא אגב בחורה פלרטטנית כזאת..
בכל מקרה , תמיד ביקשתי שיסביר לי וישתף....שלא אהיה מופתעת כשאני רואה מישהי חדשה..
ושוב, לא עשה זאת וזה כמובן מוביל לקצרים בינינו, משום שכשהעליתי שאלות לגביה , הוא פשוט כעס- אחת מהדרכים שלו לא להתמודד מולי ולספק לי תשובות לגיטימיות בקשר.
מאז עברה כבר חצי שנה בערך אם לא יותר..
לחלוטין הפסקתי להסתכל לו בדף בפייסבוק, מפחד שהוא לא משתף ושוב אופתע(וזה לא אמור להיות כך לדעתי), ושוב, לפני מספר ימים, החלטתי פעם אחת להסתכל וראיתי בחורה ששמעתי ממנו פעם אחת שהיא עובדת חדשה שם ועובדת איתו. לא בצמוד , אבל עובדת באותו מקום עבודה.
וכעת אצלו בפייסבוק. מיותר לציין שהוא לא טרח לספר לי דבר על זה. כששאלתי מה טיב הקשר ביניהם, הוא אמר לי שלמשל יצא להם לאכול ארוחת צהריים ביחד בעבודה.. וטרח לציין שעם עוד בחור, ושהיא סיפרה לו ש"גם לה היה חבר חמש שנים והם נפרדו" -
בני.. אני לא יודעת מה עם בחורות אחרות, אבל אני מדברים כאלה, מצליחה להבין שהוא כנראה דיבר איתה גם ..

(סליחה על האורך)
הבנתי מהמשפט הקצר הזה שהוא דיבר איתה גם עליי ועליו ושיתף אותה בעניינינו האישיים.(גם אנחנו חמש שנים ביחד, כמו שהיא ובן זוגה לשעבר היו..) בחורה שבקושי שמעתי עליה, שלא עובדת איתו בצמוד, ושלדעתי אין זה מעניינה או בכלל מעניין אנשים שעובדים איתו, מה קורה ביני לבינו...ולי באופן אישי זה לא מתאים.
בכל אופן המשכתי לשאול אותו(כי כל זה חדש לי), איך הם בכלל הגיעו לדבר על משהו כל כך אישי שלה (מערכת זוגית שלה ולא שיחה עם דברים בנאליים). כאן הוא התעצבן והתחיל להתפרץ. דיבר גם לא יפה ואמר שאני לא אשאל אותו אם אני בעצמי לא אצלו בפייסבוק ועושה מה שאני רוצה.
אציין שאותי הפייסבוק לא מעניין.. ידידים ושטויות הייתי מסלקת למענו ברגע....ושהגענו למצב הזה , משום שהוא תמיד חיפש הפרדה ולא לתת לי דין וחשבון. איכשהו הוא התחיל לומר שחציתי קו אדום עכשיו....כששאלתי עליה...ושזה לא ענייני ....שהוא ידבר עם מי שהוא רוצה.....(בכלל לקח את זה לכיוון קיצוני וכמובן התחמק מהסבר ושוב לי אין אוזן קשבת) ושאם זה לא מתאים לי, אז זה נגמר.
משם.. ואחרי כל מה שעברתי איתו.. החלטתי, במקרה היום, לסיים ממש סופית את הקשר וכך היה.
כל הקשר חשבתי על רעיונות, איך לשפר את הזוגיות, התקשורת .. והוא תמיד בשלו...לא רואה גם את הצד שלי (לא רק את שלי, אבל גם). אני לא חושבת שאני צריכה מעבר לחמש שנים, להמשיך להתאמץ, כשהוא מסיר מעצמו כל אחריות. אם הוא רוצה לחיות לחלוטין בלי גבולות ולעשות רק מה שטוב ונוח לו.. אזי שאני לא יכולה להיות שם יותר.
כואב לי וקשה לי מאוד, בעיקר אחרי התחושה שננתתי מעצמי כל כך הרבה....
אבל כשאין ברירה, אין ברירה.. קשר בעיניי זה יחד. והוא השאיר אותי לבד עם התסכולים והקונפליקטים.
אני לא שופטת אותו ומבקרת אותו ממקום עיוור של שיפוט..., אני פשוט רוצה גם לקבל...
אפילו לא מבקשת שהוא יצדיק אותי בסיטואציות השונות, אלא שפשוט יקשיב גם (דגש על המילה "גם") לצד שלי, ולאחר מכן נקבל החלטה משותפת. ואיתו הרגשתי שכל מה שלא מקובל עליו, הוא פשוט מיד מתגעש ואין לי עם מי לדבר ואני נשארת עם החסך שלי.
אשמח לדעתך בני,
ושוב תודה רבה...
שבת שלום..

מסתבר שאת חושבת טוב,
ויפה שעה אחת קודם,
קשה לעזוב קשר של חמש שנים, אני מאמין שהיו לכם הרבה רגעים יפים, אבל כפי שציינת, את זו שסחבת על גבך את הקשר לאורך כל הדרך, וכנראה שזה לא מתאים לך יותר.
אני מאמין לך וגם כולנו ראינו שניסת לקבל עצות כיצד לשפר את היחסים בניכם, ובכל זאת זה לא הצליח, אינני יודע מה לא עבד שם, ואין טעם שתתרצי א"ע בכל פעם, יש להניח שזה לא תלוי בך כלל, והבחירה היא בין להיות בקשר שההרגשה שרק צד אחד מבין ורוצה ללכת לקראת, בעוד הצד השני מתכחש ומתעלם,,,
ולמרות כל הנ"ל, היה כדאי לעשות את השיקולים בסיוע של איש מקצוע, שישמע וינתח את העובדות, וייתן לך או לכם מבט חיצוני על הדברים שקרו, ועל הזוגיות שלכם בכלל,
מאחל לך בהצלחה בכל דרך שתבחרי,

תודה רבה בני,
אני מאוד מעריכה את התגובות שלך !
אני מקווה שהעתיד יהיה ורוד יותר..:)
תודה לך !

שלום גיא,

אני מתנצלת שהתעכבנו. משום מה היה לי ברור שעניתי על זה, אפילו זוכרת מה! עוד פעם נפלאות הטכנלוגיה?

כתבת שלפעמים יש לחברתך "דלוזיות ומחשבות לא רציונליות משולבות באמונות תפלות". אני מניחה שאתה מבין כי אכן ההתנהגות הזאת מוזרה, ויותר מכך לא תמיד מציאותית. אבל-

כתבת על טיב הקשר ביניכם, על אורכו ועל חשיבה על המשך יחד. מה שתארת אכן נכנס לקטגוריית "בריאות הנפש". החשיבה המאגית הכוללת אמונות תפלות לא רציונליות בעיקר.

אני מניחה שגם החסר בחייה בנוגע ללימודים ועבודה אולי קשור אף הוא לאמונות דומות לגבי מקום הלימודים, החברים שיהיו שם, למעשה מה שאני אומרת זה שהפרנויות השונות והמאגיות במחשבות שלה לא יעלמו מנושאים אחרים. גם ההתעסקות בבעיות גופניות יכולה ללמד אותנו משהו על החרדה הגבוהה שלה שכפי שתארת גוזלת ממנה אנרגיות יקרות וייתכן וגורמת לה קצת "לפספס את החיים".

לגבי האבחנה, אני נמנעת, כיוון שזאת עבודתו המקודשת של הפסיכיאטר.

מה שאני חושבת שנכון יהיה לבדוק מולה זה הרצון שלה להסתייע בגורם מקצועי. המוכנות שלה או המודעות שלה להבין שיש משהו בהתנהגות הזאת שהוא לא בסדר. שהוא מוזר. לא מציאותי. לא חשוב איך נקרא לו. כי אם יש תובנה כזאת ממנה, בוא נגיד שזאת התחלה לא רעה. כי משם אפשר לקבל טיפול סוציאלי, פסיכולוגי ובהמשך פסיכיאטרי (ככה זה נראה לפחות, ויש טיפול טוב לזה היום עם מינימום תופעות לוואי).

לגבי החברים והבושה מלספר את האמת, הייתי מבקשת את אישורה להסביר להם מה היא חושבת, או לבקש ממנה להסביר להם בע"פ או בכתב מהי האמונה המאגית שלה לגביהם. ולמה? אולי זה יהווה אינדיקטור לכמה דברים:
האם את שלמה ומאמינה בכל כוחך שאכן הם בעלי אנרגיות שליליות? אם כן, הם בוודאי צריכים לדעת על מנת להיטהר.
אם תנסה רגע ללכת בראש שלה, ולהאמין שכך היא באמת חושבת (ז"א בחוויה שלה זה אכן קורה) ייתכן והיא תוכל להרגיש שאתה שותף אמיתי שלה ולספק לך יותר אינפורמציה. אולי בהמשך גם ללכת איתך לכיוון של טיפול נכון, ואם היא תקבל טיפול- עליתם על הגל.

אלו יכולות להיות אינדיקציות טובות לשאלה שלנו- האם היא בעלת תובנה מסוימת לשיפוט הבעייתי? האם היא יכולה להודות שיש משהו לא בסדר?

ואגב, אני לא באמת ממליצה ללכת ולספר לחברים, אלא כבדיקה "עד כמה רחוק היא הולכת עם זה" ומשם לברר את הבעיה לעומק.

שוב אני מדגישה: אם אתה אוהב אותה וקשור אליה וכן רואה את החלקים הטובים שלה (ונשמע כך) תהיה שותף מלא לחוויה שלה, האמן לה שכך היא חושבת וכך היא מרגישה וספר לה את זה. לא ברמה של שקר "כן זאת המציאות", אלא "אני מאמין לך שכך את מרגישה, זה בטח לא פשוט להיות ולהישאר בבית ולא להנות מהמסביב..". כי אני מרגישה שזה פתח לעוד מידע ועוד אינפורמציה שבעתיד האולי לא כ"כ רחוק תוכל לסייע לכיוון של טיפול. כך או כך, היא צריכה טיפול הן מגורם פסיכולוגי והן פסיכיאטרי, לדעתי.

הי דפנה,

על מנת לענות לך מקצועית כדאי ש"נארגן" קצת את הדברים שכתבת. אנא צייני בני כמה אתם, כמה זמן אתם יחד, נשואים/חברים/גרים יחד? מה פשר "החלפתי את המטפלת"? (יש לך ילד?)

בנוסף ולא פחות חשוב, אשמח אם תצייני איך את חווה את הקשר עד כה ומה טיבו בעינייך מבחינת אמון הדדי ותחושת החופש בקשר. האם היו משברים קודמים על רקע זה. ואז אולי נוכל להתקדם יותר.

תודה

תודה על תגובתך
אני בת 30 והוא 7 4 י ש לנו ילד משותף היו לנו בעבר משברים שעברו ברוך ה
כבר שנתיים הוא רגוע פעם היה הולך הרבה עם חברים וכמה פעמים עם נשים ולבסוף החליט שהוא "מתביית" איך שזה נקרא ,אנחנו כבר 6 שנים יחד כבר שנתיים שהוא רגוע לא רוצה כלום ובכללי הוא לא טיפוס בליין וכל חייו הוא לא היה גבר של אישה אחת אני לא יודעת מה לחשוב
תראי תמיד הוא אומר לי אני אדם חופשי את לא יכולה להתקשר אלי שאני אומר לך שאני יוצא למה זה טוב? תשלחי הודעה ,מעצבן אותו שאני מתקשרת אליו כשהוא אומר לי שהוא יוצא אז הוא יצא ב9 והשעה הייתה 11 וחצי רציתי לשאול אותו מתי הוא חוזר כדי שאוכל להחזיר את המטפלת הוא אומר את היית סקרנית וכן אולי קצת וקצת הרבה זה כבר פעמיים שהוא יוצא לפאב שזה מוזר לי אנחנו כרגע לא מדברים ניסית להבהיר לו שבעבר עברתי דברים דומים איתו ועד שהאמון שלי נבנה פשוט הרס הכל והוא בשלו אני אדם חופשי אל תתקשרי לראות איפה אני ואני לא אתקשר נחמד אה....? בגדול יש לו בעיה של מחוייבות קשה כל ההיסטוריה שלו אני לא יודעת איך לאכול את זה אשמח לתשובה

אנחנו גריםיחדיו כבר שנה וחצי

אענה לך לקראת הערב.

תודה נשמה יקרה אז ככה מאותו יום אנחנו רק במריבות וזאת אני שמטיחה בו ולא מפסיקה והוא לא אכפת לו ואומר שנמאס לו והוא צריך נראה לו לחיות לבד ככה עדיף לא אכפת לו מה אני מרגישה וזה נראה לו נורמלי לחלוטין שהוא לא ענה לי באותו יום ואני לא מפסיקה לחשוב איזו סיבה הייתה לו בכלל לא לענות ובטוח אישה קשורה לזה אני מאוד פגועה ולא יודעת מה לעשות

הי דפנה שוב,

אני מניחה שגם את מרגישה שיש הרבה פערים ביניכם. ראשית- הגיל. איך שלא נסתכל על 17 שנה הפרש, יש לזה את ההשלכות שלו, לטוב ולרע. ומהיותך כ"כ צעירה, אני בהחלט יכולה להבין מאיפה את פועלת ובגדול- יש לך משאלת לב לאיך זוגיות צריכה להיות, להיבנות, ולא נראה שהמשאלה שלך מתגשמת בשנים איתו.

הפער השני מדבר על מידת האמון ותפיסת הקשר כמחייב. לפי הבנתי ומתיאורך עולה כי בן זוגך אף פעם לא באמת התחייב (ונפריד בין מילים למעשים) אלייך או לקשר. נראה כי כל השנים מה שהניע אותו לחיות את החיים הוא הריגוש- הכרות עם חברים, עם נשים, אף פעם לא היה גבר של אשה אחת. ולמה שיהיה פתאום? האם יודע איך לעשות את זה? איך למלא את כל הריגושים ולנתב אותם לתוך הקשר? האם יכול?

לכן, ממה שכתבתי, כדאי שתחשבי על ההמשך. כי הפער הזה ספק אם יצטמצם. בולט מאוד שהוא חושב כי זוגיות חייבת לכלול הרבה חופש ולא בטוח שמחויבות לאדם אחד. הטלפונים שלך, הבירור איפה הוא והניסיון שלך להחזיק אותו קרוב אלייך בתוך הקשר- גורם לו לברוח, כי המקום המחייב לא נוח לו וזה כנראה פשר הריחוק הפיזי ובעקבותיו- הרגשי.

נסי לחשוב האם הפערים בתפיסה הזאת של הזוגיות מתאימים לך. אני מזכירה לך כי הילד שלכם הוא פונקציה ושיקול לא פשוט, ולא הזכרת את החיבור של בן הזוג לילד, והמחויבות שלו לקשר עם הילד. אם את מזהה גם שם את הריחוק והבריחה, אנא נסי להבין כי זהו דפוס חוזר ולא בטוח שמופנה דווקא אלייך כאל רעיה. מאוד יתכן שזהו דפוס שעוזר לו לשרדו בשגרת החיים וספק אם יוכל להתרגל/להאמין/להתחייב לשגרת חיים אחרת.

קודם תודה רבה לך על התייחסותך ולגבי הילד ובכלל הילדים הוא אבא נפלא הלוואי על כל אחד אבא כזה מקסים ומדהים החיבור חזק ומחייב מאוד ותאמת שלגבי הוא ככה למרות שזה התחזק ונעשה מדהים עכשיו מרגישה שהלכנו אחורה הוא אומר שהילדים שלו קודם כולל הילד שלנו בעדיפות והכוונה לפני אז שם רואים בבירור את מסירותו המלאה

אז ספק אם כדי לי להשאר בקשר זה,אולי הייתי צריכה לעשות זאת מזמן ומה שכן השנה וחצי הוא הראה מחוייבות שאין כמותה וחשבתי שהוא בדרך המלך אפילו הוא אמר שאף פעם לא היה עם אישה והכוונה גם למחוייבות אליה כמו שהוא איתי אבל כנראה שאחד שאוהב ריגושים לא נשאר לאורך זמן תראי אתמול דברנו שוב ושאלתי אותו תגיד לי מה אתה רוצה לומר לי שאתה לא רוצה מחוייבות בקשר? הוא אומר אני אדם חופשי חופשיייי לא כבול אני אלך 3 פעמים בשבוע אם אני ארצה עד איזה שעה ואת לא תתקשרי אלי ולא תגבילי אותי הוא אומר זהו נמאס לי ניסיתי את הקשר וזה לא מתאים לי ואם את רוצה בדרך שלי אמרתי לו שאני לא מוכנה יותר ואני לא מעוניינת בקשר אם אין מחוייבות מלאה ושדי אני לא בת 16 עם כל המשחקים האלו הוא אומר הבחירה בידך חחחחחחחחח מפיל עלי כאילו את התיק יש לציין שיש לו בעיה להתנתק וזהו תראי סך הכל השנה וחצי האלו הוא היה נאמן לי ובכלל לא יצא לאף מקום אולי חברים קצת בכיף פעם בשבוע לפעמים פעמיים ומהשבועיים האלו שהוא יצא פעמיים לפאב הסתובבה לו הקופסא והוא גם יצא עם חבר שהוא בדרך כלל לא יוצא איתו איך אומרים עדי הכל לטובה מקווה שבע"ה יהיה לי את הכוח פשוט להמשיך ולא להסתכל אחורה אמרתי לו ברגע שאתה הולך אין דרך חזרה מה את אומרת?

אני מסכימה איתך. הכל לטובה גם אם קשה כרגע לראות איפה ה"טובה".

אולי את צריכה לחשוב האם את מוכנה לקבל אותו כפי שהוא- עם הגלים האלו של החופשיות מצד אחד ועם הקושי להתנתק ממך מצד שני. אם את מוכנה לקבל את היותו כזה, כזה הרוצה להרגיש לא מוגבל וחופשי, אולי רק עצם תחושת החופש שאת תתני לו- תוכל לעזור, וכלל לא בטוח שיפזול לצדדים. לפעמים זה פסיכולוגי- כשכן מגבילים אז רוצים לדעת מה מתפספס בחוץ ואנשים ללא כוחות גדולים של איפוק ומצפון ובנוסף אנשים הנתלים בריגושים, עלולים ליפול ולמעוד. וכשלא מגבילים ומעניקים תחושת חופש ו"אני סומכת עליך" לא פעם הגבר כן יישאר לצידך בבית, כי הוא יודע שאם ירצה את תאפשרי לו לצאת לכמה שעות מבלי לספר לך לאן..

יש גם כאלה.

אולי זה הדפוס המתאים לכם? אולי זה ישאיר אותך איתו ללא צורך בפירוק החבילה ועם חיים יותר שקטים?

עדי היקרה קודם כל תודה רבה את מדהימה התשובות והייעוץ שלי ממש כיף לשמוע
ישבנו דברנו אתמול והוחלט שהוא יוכל לצאת בכיף מידי פעם ושאני אתקשר אליו פעם אחת לא צריך יותר (עזבי שהסברתי לו שהתקשרתי כי היה לי מוזר עד 3 לפנות בוקר שהוא בחוץ זה לא רגיל) ולגבי בחורות הוא אומר שאין מצב ושהוא לא מחליף אותי בשום אחת ואין לו צורך אני מקווה שיהיה בסדר הוא אומר שאני עושה מאומה על לא מאומה אני מקווה שזה רק מה שזה ולא יותר היה לי העונג לקבל תשובה ממך חן חן לך והמשיכי בדרכך הנפלאה

הי יעל,

אכן את מתארת מצב מורכב. אולי כדאי לחדד כמה דברים ולשאול שאלות חשובות- איפה עמדת חברך בעיניין? האם הוא נסחף אחרי הרעיון שאת "תחליפי" את מקום האם המחנכת? האם שיתפת אותו בחשש שתצטיירי בעיני האחים כקשוחה?

אני חושבת שלא סתם את חשה כך. בפירוש נראה כי גם האבא וגם הסבתא מצפים ממך לקבל עלייך את תפקיד "אם הבית" שדואגת שיהיה נקי ושהם יהיו מחונכים.

יקירתי, התפקיד היחיד שלך הוא להיות בת זוגו של החבר. אני לא שיפוטית בנוגע לאביו, כל שכן סבתו, אבל- האם האבא רוצה שתישארו על מנת לשמור עלייך קרוב ולצפות שתמלאי את תפקידייך הנשיים והאימהיים?

אני מרגישה שיש צורך לשים כאן את הגבול. וכמובן לשתףך בכך את בן זוגך. עצם העובדה שאת לא חשה נוח ובטוח עם התפקיד שמצופה ממך, זאת סיבה מספיק טובה לשתף ולבדוק איפה את כן מרגישה בטוחה. הייתי ממליצה בלי קשר שדווקא כן תגורו ביחד, במקום משלכם. זה ישים את הגבול למשפחתו של בן זוגך וישים לכם את המסגרת לשמירה על הקשר שלכם שגם ככה אתם לא מתראים בו הרבה. אתם 3 שנים יחד וכדאי שכן יהיה לכם את המקום הזה משלכם.

עשי שיחה עם בן זוגך והעבירי לו איך ומה את חשה במקום הזה, מהציפיה הזאת מאביו ומסבתו. הסבירי לו שאין זה מתפקידך.. ושאת סה"כ בת זוגתו וחלילה לא יכולה להחליף שום דמות משמעותית כמו אמא לילדים האלו.

ממש תודה רבה לך את הגובה ועוד המהירה
ממש הייתי נואשת לשמוע דעה אובייקטיבית לחלוטין
חבר שלי לא רוצה שאני אכנס לתמונה יותר מדי אך היה שמח אם כן הייתי מעירה לאחים שלו ומדריכה אותם מה לעשות
הוא גם שאל אותי אם אני יכולה לבשל לאחים שלו 3 פעמים בשבוע -זו בקשה ראשונה לאחר 3 שנים יש לציין
אמרתי לו שאני לא ממש יודעת והם לא יאכלו את האוכל שלי -הוא מצידו אמר שאני אלמד אם הזמן ורק אם זה בסדר מבחינתי
ועוד דבר שלא ממש התייחסת אליו בהודעה הראשונה ,אין לי כמעט זמן פנוי ומאוד לא נעים לי שאני כלל לא שמה יד על מנת לעזור בנקיון הבית -יש לציין שהם ילדים מאוד מבולגנים ומעולם לא קיבלו חינוך לסדר ונקיון ואחותם בת 17 מרבה לנקות ולסדר וישנו גם מנקה פעם בשבוע
מה דעתך בעניין ?

הי יעל,

דווקא בגלל שכתבת את סדר היום שלך והעובדה שאתם בקושי מתראים, מצאתי לנכון לעשות הפרדה בין המקום האישי הזוגי שלכם לבין המקום המשפחתי-התפקידי שנוצר. אני מציינת שהעובדה שאתם גרים יחד בתוך אותו בית של הילדים עלולה לבלבל ולטשטש את הגבולות וזה מסייע גם לאבא ואולי אף לבן זוגך לחשוב או לצפות כי סביר שתעשי את המטלות האלו.

אם היית כותבת כאן כי נוח וטוב לך עם המחשבה שאת כמו "אחות גדולה" שמסייעת, הייתי אומרת לך שאם נוח לך, בסדר. אבל לא היית כותבת כאן אם היית מרגישה שם בטוח ונוח וזאת הנקודה. איפה לא נוח לך.

יתכן ואת חשה מעט אשמה על כך שאינך יכולה לעזור בבית, לשם כך אולי תוכלי לסייע בדברים ספציפיים וקטנים, אבל שוב, כל הסיפור הזה של להיות אמא - לא מתאים כאן לדעתי. אם יש מנקה יתכן וצריך להביא גם "סוכנת בית" שתוכל לקחת היא עליה את כל התפקידים. קשה לי המחשבה על ציפיות כאלו ממך, בגיל כזה, בשלב כה עמוס בחייך, ואיפה הזוגיות? ולכן המלצתי להתנתק פיזית מהבית, שניכם, עד כמה שזה מורכב, ובכך לעשות קצת סדר.

כל עוד את מרגישה שיש מעלייך עננת ציפיות לא ריאליות, העובדה כי מדובר בנוער, העובדה כי ברקע יש מוות של האמא רק עושה הכל יותר טעון ורגיש. לכן חשוב שתבהירי לבן זוגך מה את כן מוכנה לסייע ומה את לא, איפה את מרגישה שיש בלבול בתפקידים, ואגב- את צודקת, יש בעייתיות אם תשמשי להם כדמות אימהית, כיוון שמדובר בגיל ההתבגרות, גיל בעייתי בכל מקרה, ויש את הנטיה להוציא תסכולים ולפרוק הרבה בגיל הזה, ואם את מממשת את ציפיות הסביבה- למעשה את גם תשמשי כדמות שאמורה להכיל אותם בעוד מקומות, ושוב, זה לא מתפקידך. לכן גם נושא המעבר לדירה משלכם הוא חשוב מאד, לפחות ברמה הזאת של להעלות את הנושא והאופציה מול בן זוגך על רקע המורכבות שנוצרה בבית.

אני מבינה את התחושה של לנסות לרצות ולספק מה שמבקשים, אבל באמת ועם כל המצב העדין הזה, אני חושבת שבהמשך זה יזיק לזוגיות שלך, זה יזיק לך ויזיק בעיקר לאחים הצעירים, שזקוקים לאבא תומך וקרוב שהוא זה שיתן את הטון בבית וימלא גם את התפקידים האחרים. ואם צריך עזרה- יש אנשים שנועדו לתפקידים אלו ויכולים לסייע באופן נקי יותר.

דיברתי עם חבר שלי יותר על הנושא
שאלתי אותו מה הוא מעדיף שאני אהיה יותר בת זוגו או אימא של האחים שלו
אז הוא אמר לי בודאי בת זוגי
בסך הכול בקשתי ממך לעזור ממש מעט לא יותר מדי
אני יודע שאת עמוסה ואין לך זמן
אנחנו גרים בבית הזה משתי סיבות :הראשונה-האבא רוב היום והלילה לא נמצא בבית ואין דמות מבוגרת שתהיה עם הילדים
סיבה שנייה -כמובן מחינה כלכלית שאביו רוצה שנחסוך על מנת שנתחיל את חיינו כבר עם דירה לפחות
אז באמת באים לקראתנו במטרה שנחסוך ולא דורשים מאיתנו לקנות וכו'
והדרישה היחידה היא רק שאני כביכול יעיר לילדים וידריך אותם
אך אני ממש לא מעוניינת ,רק המחשבה על זה גורמת לי לבלוע את הלשון
ומלבד זאת לרוב אני חוזרת בשעות מאוחרות (20:00-21:00)ככה שממש לא בא לי להתעסק עם זה
ואני גם צריכה קצת פנאי לי ולבן זוגי
אגב רציתי לשאול אותך מה יכולים להיות הנזקים הנפשיים במידה ובאמת אקח על עצמי את התפקיד הנ"ל
דבר נוסף אמרתי לחבר שלי מס' פעמים שנשכור דירה אך הוא טוען שאבא שלו מבקש שיהיה עדין בבית בגלל הילדים שאין כרגע דמות מבוגרת רוב הזמן וכמובן (אולי מתוך אינטרס)הוא מזכיר את הההיבט הכלכלי שאנחנו לא נוכל להתקדם בחיים במידה ונשכור דירה
לפעמים אני חושבת שעצם הנוכחות (אפילו המעטה)מספקת לו איזה סוג של טובה
אני מוותרת על החופשיות שלי ועל חיי זוגיות הרבה יותר טובים ופרטיים
אז כמה עוד אני יכולה לתת מעצמי?
לא איכפת לי לצאת לשכור דירה ,הוצאות לא מפחידות אותי אך יש כאן הסתייגות של האבא