|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
00:08 07.05.12
|
|
אימי בת 80 חולת פארקינסון כ30 שנה לאחרונה החלו בעיות בליעה ולאחרונה פעמים הכחילה וכמעט נחנקה בעת שתיה אנחנו מאוד מבוהלים ורוצים לדעת עם מי אפשר להתייעץ באיזור ירושלים בדידות המטפלים וחוסר האונים שלנו מול הסבל שלה קשה מנשוא
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
00:57 03.05.12
|
שלום!אני בת חמישים אמא ל 3 ילדים מתמודדת שנים עם חרדות ודיכאון עמיד
מאחר ובילדותי עברתי ניצול מיני ע"י דוד שלי אח של אימי אני בסערת רגשות עצומה
מאחר ואתמול חשפתי בפני חלק ממשפחת את שקרה ,כשהייתי קטנה דוד שלי שהיה גר כניסה ליידינו ו"אהב " אותי כלפי חוץ בחייק המשפחה \ באחד היימים זכור לי היטב שהוא היה במקלחת ואני שהייתה לי גישה חופשית לבית שהיה של סבתי ,לרוע מזלי
נתבקשתי ממנו להביא לו מגבת , לא ציפיתי שכשהוא יצא כשהמגבת סביב מותניו
היא "נפלה בטעות" לא אשכח את חוסר האונים למול המראה והנורא ביותר הם העניים
והצחקוק מלא זדון וזימה שנמרח לו על הפרצוף
עוד זכור לי שהשכיב אותי לצדו במיטה והתחכח בי תוך שהוא אומר לי שהוא אוהב אותי
לאחרונה מצבי הנפשי התדרדר הזכרונות עלו בלי הרף תחושת בדידות ודכאון ,
חשוב לי לציין שמשך כל השנים העמדתי פנים מולו שכאלו אני לא זוכרת ומול המשפחה שהוא אהוב על ידי וחשוב, תמיד דאגתי לשלוח לו אוכל וכל מיני דברים אוסיף כי הוא מעולם לא התחתן והרבה שנים הוא אוגר חפצים כפייתי בביתו (אי אפשר להכנס בדלת)
אין לי מושג מדוע אני נוהגת כך הרבה פעמים אני בוכה לבד בכי נורא וכועסת על עצמי
שאני כאילו אוהבת אותו אך לעולם לא אשכך את שקרה.
לפני שבועיים אבי נפטר ומפה התחילו להתגלגל כל מיני עניינים והוא לא הפסיק להסתובב בין כל העיזבון שבבית אבי ,(חי בזבל) הערתי לו על כך והוא מייד שלח יידיו
למכנסיו כמי "שמגרד לו" כאילו מליון כינים מוצצות את דמו ושוב הנורא מכל הוא המבט בעיינים שמצחקק למול המבוכה הנוראית שלא ציפיתי לה. מה אומר ,זה לא אמיתי מה שחוויתי לא ידעתי את נפשי כל סוף השבוע אני בוכה ללא הרף ובבית חושבים שבגגל
שאבי נפטר אני באבל ,אך לא זאת לא הסיבה , הכל חזר לי , הסרט הרע בא בגדול
אך לא יודעת מהיכן באו הכוחות והאומץ וחשפתי בפני אימי הכל הכל
אליו התקשרתי וצרחתי עליו ואמרתי לו שאני מאד כועסת והוא ואני יודעים על מה אני מדברת ויש לי בטן מלאה עליו , הוא היה בשוק בנוסף חשפתי בפני אחיי ובעלי
כעת ישנה דממה פתאום כולם שותקים, כאילו לא נשמע בום ,כולם בשוק איך יתכן
ש "החבר" הכי טוב שלי זה שתמיד מתקן לי ולכולם דברים בבית , הוא ההיפך הגמור ממה שהצגתי לא יודעים להכיל אותי ואת הסיפור הקשה הזה היום אני חשה הקלה
עצומה ,אך עם זאת חשש שהמשפחה לא תאמין ואמצא את עצמי מצטדקת ומנסה להוכיח את צדקתי, חוששת שאפול ממש פוחדת אובדת עצות אנאעזרו לי להבין
מדוע העמדתי פנים כל השנים ואיך עלי להתנהג מכאן אהייה אסירת תודה לכל תגובה תודה רבה רקפת
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
17:29 20.04.12
|
שלום וברכה ותודה מראש.
אני בן 20 בחור 'חרדי' שלא סגור על החיים... מצד אחד מאוד חברותי ומצד שני מרכל, מכניס בשיניים ומדבר דוגרי (דברים שיש וטו לא לדבר עליהם...) על כולם- וכמו שאומרים, שרוצים לפרסם משהו- מספרים לי בסוד... אני יוסיף כי אני
בשנתיים האחרונות אני חש ירידה ברצון לחיות,זה התחיל בהליכה להמון המון רופאים, משפחה, אף אוזן, לב וכו' והוריי שילמו עשרות אלפים על רופאים מהשורה הראשונה, מאחר וחשבתי ש'אני לא מרגיש טוב...'
אני לא מרגיש התקדמות בחיים- אני מייצר מריבות ויכוחים בעיקר סביב, אמונה (יש אלוקים/ האם ההלכות רלוונטיות?) השקפה על החיים וכן סביב מיניות. הגעתי למצב של מחשבות אובדניות- ואז שלחו אותי לפסיכולוג שעובד צמוד לפסיכיאטר שהחליטו שיש OCD למרות שטענתי שהתסמינים לא מתאימים לי בכלל, למשל אין לי טקסים שחוזרים על עצמם, אין לי חרדות, וכן אין לי נושא או מחשבה אחת קבועה שמטרידה אותי, אלא כמה נושאים שהם כאמור אמונה, השקפה מיניות החלטות בחיים, וכן או בעיקרה תלות בחברה, ויחסי הכוחות בחברה.1), מה התסמינים של OCD אם אין קומפלסיביות/ טקסים קבועים??
בכל זאת הקשבתי להם ולקחתי במשך שבועיים פאקסט 20 מ"ג שני כדורים ליום במשך שבועיים ואח"כ פבוקסיל 100 מ"ג גם כן שני כדורים ליום למשך שבועיים. בפגישה הבאה, טען הפסיכיאטר שזה לא אותו אדם שהיא הבינה בפעם קודמת ושזב לא OCD אלא היפומניה.,2) האם יש השפעה על לקיחת כדורים הנ"ל ללא צורך בהם? גם בהיפומאניה אני לא סגור שהתסמינים מתאימים לי כי אני מודע שיש לי משהו שאיננו בדיוק כשורה, (הבנתי שהסובל מהיפומאניה טוען שאין בעיה) מה גם שאין התקפי כעס אלא מידי פעם הרגשת בדידות ודיכאון (שבד"כ עובר מהר באותו יום. 3)האם היפו מאניה אפשרית גם במצב המוזכר??? הרופא אמר לי לשלב בנתיים כדור אחד של פבוקסיל וחד ריספונד. אני מרגיש עייפות נוראית וכאבי ראש מהריספונד. השאלה האם זאת תופעת לוואי מוכרת, וכן מה מומלץ ביותר עבור היפו מאניה?
וכן מה ההסבר לתלות חברתית???
רב תודות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
03:19 15.04.12
|
שוב שלום ותודה על התגובה :)
בהמשך לתשובתך,
כאשר התייעצי עם אנשים סבבי חלקם אמרו שאם זה לא זה זה לא וצריך להמשיך הלאה וחלקם אמרו למה לוותר בקלות אחרי כל כך הרבה שנים? גם אהבה דורשת השקעה, גם זוגיות. גם אמרו לי שהוא יותר מדי טוב, שהוא נותן, משקיע, שאכפת לו ש"מצרכים" אלו נדירים ברמה הזו ב"שוק" ואולי ברור מאליו וכאצא עם מישהו אחר אתחרט ואבין מה פספסתי. לכן אני מתנדנדת מצד לצד ולא עושה צעד נחפז ורגעי לחזור אליו מסיבה לא נכונה כמו געגוע או הרגשת בדידות שטבעית..
אני יודעת שאני יכולה להמשיך הלאה אך קיים בי הפחד מהחרטה, אך מצד שני לחזור למקום שלא אהיה שלמה בו.
אוכל להעיד על עצמי שאני די החלטית בצורה נחרצת בחיים בכלל וכאשר אני מחליטה משהו זה חד משמעי, לאחר שחשבתי בכובד ראש, לכן כל כך קשה לי לחיות עם הספק הזה שלא מובן לי כי אני רגילה להיות כל כך סגורה על מה שאני רוצה אז למה אני כל כך מתלבטת?וממה נובע הגעגוע?
מצד אחד האם לחזור לנסות להשקיע אולי בקשר בזוגיות לנסות "להחיות" אותו או פשוט לוותר?
המחשבה שמתנדנדת מצד לצד משגעת אותי ואני קצת מיואשת מהחוסר נטייה להחליט כי אני חיה "על הגדר":גם לא חוזרת וגם לא ממשיכה.
מה את חושבת שצריך לעשות?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
18:56 08.04.12
|
היי רוני,
נשמע שאתה שרוי בתחושות של עצב וייאוש, ושמצבך אינו מאפשר לך לנהל חיים נורמליים. חבל שתישאר לבד עם התחושות והמחשבות, במקום לנסות לעזור לעצמך. רצוי מאוד לפנות לפסיכיאטר (במיוחד אם קיימות נטיות אבדניות), שכן קיימות התערבויות רפואיות יעילות בדרך כלל, שיכולות לשפר מאוד את מצבך. בנוסף, אפשר לפנות במקביל גם לטיפול פסיכולוגי. כדאי מאוד להיעזר גם במערכות התמיכה שמקיפות אותך, ואם אין לך כאלה, כדאי לחפש- אולי בעזרת מטפל CBT (בטיפול מסוג זה נהוג לעבוד גם על התחום הזה). הנוכחות של אנשים אחרים בחייך יכולה להקל על המעמסה, להפחית את הבדידות ולהגביר את הרצון לחיות.
חג שמח!
|
|
|
שרון לויט
פסיכותרפיסטית התנהגותית קוגניטיבית
כספרי 24, חיפה 052-6794957
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
21:02 07.04.12
|
עייפתי די ניכשלתי בחיים בן 52 גרוש מזה פעמיים,חסר כול לא מצליח להתמיד בעבודה במשך יותר מכמה חודשים ויש ינים ספורים ואז מתקשה למצוא נכנס לדיכאון יאוד איבוד הדעת רצון למות ,מוכן כיום למכור את נישמתי לשטן ילדי,,,? כבר לא מדברים איתי חי חיים מאולצים ,ללא חברים ידידים מכיריםמשפחה הורים לא בחיים לשימחתי,לבד בכול סופי שבוע וחגים שהם הקשים יותר ,,טוב לא מצפה לתשובה לפיתרון מידי(היה כזה ולא יצא לפועל," הפתרון הסוםי")האמת אשמח לא להתעורר מחר אין לשום מטרה טובה או רעה או נעלה אחרת להתעורר בבוקר ,אשמח לתרום את אבריי לכול המרבה במחיר,וכן זה כבר נמשך כבר קרוב ל40 שנה הסבל הזה הכאב הבדידיות הרקיינות חוסר טעם לחיים העצב הבכי כבר כמה ימים,
isik47@walla.com
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
15:08 13.03.12
|
הי גולן,
עד כמה שזה קשה ומביך, כחבר טוב (ואתה באמת נשמע חבר טוב), אין ברירה אלא לפתוח איתו את העניין בצורה הכי דוגרית ורצינית. כדאי להתייחס גם לבעיית הריח, גם למחירים שזה עלול לגבות ממנו וגם לפירוט ההתנהגותי של מה כדאי לעשות כי כנראה אין לו מושג (מקלחות, כביסות, דאודורנט וכו'). חברך הוא בבחינת עיוור, ותפקידך להאיר את עיניו, כמובן באופן רגיש וענייני ובהדגשה שהדברים הם לטובתו ונאמרים מאהבה ואכפתיות.
אני בטוחה שלמרות שיהיה לו קשה לשמוע, הוא יעריך מאד את עזרתך וידע להודות לך על כך בהמשך הדרך. בדיוק בשביל זה יש חברים.
דרך עקיפה, כמו שליחת אימייל אנונימי, תהיה קלה יותר בשבילך אבל קשה יותר בשבילו (תחשוב עם איזו פרנויה זה יכול להשאיר אותו).
מוזר שבמשפחה שלו לא עוזרים לו בעניין (איפה אמא שלו?). אולי אפשר להעזר גם בבני משפחה שלו, אם יש עם מי לדבר.
בנוסף, חשוב לי לציין שהזנחה פיזית היא הרבה פעמים סימפטום של מצוקה נפשית. מין קריאה לעזרה או ביטוי פיזי של סבל נפשי (כמו דכאון, חרדה, בדידות, חוסר ביטחון וכו'). תוכל, בסגנון שלך, להתעניין אם הכל בסדר אצלו, אם משהו קשה לו ואם הוא צריך משהו.
תהייה אמיץ ותעשה את הדבר הנכון, תגלה שגם אתה תצמח ותתחזק מזה כבן אדם!
|
|
|
רוני פרישוף
פסיכולוגית קלינית בכירה
הירקון 179, תל אביב 054-6544985
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
10:59 10.03.12
|
שלום לך "אני",
הרשי נא לי להוסיף כמה משפטים לדבריו הנכונים של הקולגה שלי.
ידוע שאנשים נוהגים בחייהם לפי הפרדיגמות (תבניות חשיבה) שהם יצרו לעצמם. ולא רק זה, הם עוסקים ב"איסוף הוכחות" תמידי על צדקת אותם פרדיגמות על מנת להוכיח את צדקתם.
אנא, קראי את הפסקה הנ"ל כמה וכמה פעמים עד שתרגישי שאת מבינה ומפנימה אותה, ואז עברי לקריאת ההודעה שכתבת לנו מתוך ההבנה החדשה הזאת.
נסי למצוא בהודעתך את הפרדיגמות השליליות שלך (למשל: "אין לי את האפשרות להיות בחברת אנשים כמו שהייתי רוצה"...) ובמקום "לאסוף הוכחות" שהיא נכונה, תחליפי אותה בפרדיגמה הפוכה, חיובית. וכך הלאה... עדיף שתעשי זאת בכתב.
זה עשוי לאפשר לך להבין ולהפנים עד כמה את בעצמך מגבילה את עצמך ובהמשך לאפשר לך לראות את חייך ומערכות היחסים שלך באור שונה.
את לא שווה פחות מאף אחת אחרת (!!), אבל הפרדיגמות שלך מגדירות אותך כקורבן של בדידות מתמדת ללא אפשרות יציאה מהמצב. אפילו מונעות ממך לתקשר עמנו עם שמך האמיתי (עדיין אנונימי) ומשתמשת בכינוי "אני". החלפת פרדיגמות זו החלפת הגישה לחיים!
בהצלחה רבה,
גרשון.
|
|
|
גרשון מורג
מאמן נשים ליצירת מציאות מיטיבה על ידי שינוי גישתן לחיים.
054-8032402
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
23:18 09.03.12
|
ביתי בת חמש וחצי. יש לי שתי שאלות:
1. יש לה ארועים בהם ניתפסת על משהו ולא מוותרת. בד"כ זה משהו לא הגיוני. זה מתפתח לצעקות ובכי, רצון להסתגר עד שזה חולף. אז, כמו אחרי התקף אפילפסיה היא משתנה, מתנצלת ,רכה יותר ומבטיחה שלא יקרה. דוגמא: מתעוררת משנת צהריים ומחליטה שרוצה להתקלח למרות שאנו חייבים לצאת. או באחד הערבים מחליטה שלא רוצה להתקלח. דרך אגב לא תמיד זה קשור למקלחת. תמיד מבטיחה שלא יחזור ומצטערת אך זה חוזר. עונשים לא עזרו (כמו ביטול חברה).
2. היא חברותית מאד אך לאחרונה חל שינוי. יש לה חברה צמודה אחת שאיתה נוח לה. היא הדומיננטית בקשר. עם בנות אחרות ,בגלל שהן לא צמודות אליה כל היום-אז בתחושה שלה הן לא חברות שלה.היא מבטאת לעיתים בדידות כמו:אף אחד לא רצה לשחק איתי, אין לי חברות, משעמם לי לשחק לבד. היא כאילו צריכה כל הזמן מישהו לידה. דרך אגב אחרי הצהריים היא נפגשת פעמים רבות עם המון בנות ואני יודעת שכן אוהבים אותה. מה לייעץ לה?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
12:40 19.02.12
|
שלום רוני.
אתה משמיע קריאה לעזרה, שנוגעת ללב בישירות ובפשטות שבה. מקווה שקריאתך כאן תסמל בשבילך את תחילתו של מסע ארוך שבו תוכל לצאת מהמקום חסר התקווה והפסיבי שהתחפרת בו - ללא חברים, ללא משפחה וללא אף אדם שיכול להבין ללבך.
מנסיוני האישי והטיפולי אני שם לב לעובדה שרבות מהתלונות שאנחנו משמיעים על העולם ועל צרותינו לוקות בראיה חלקית של המצב שבו אנחנו נתונים. מציע לך לנסות תרגיל מחשבתי קטן בהיפוך היוצרות, ולכתוב מחדש את השיר היפה שחיברת - איש רגיש ונעים הליכות, שיודע משהו על בדידות בעולם, רוצה ויכול לעזור לאנשים אחרים במצב דומה.
בכל מקרה, מקווה שתימצא לך הדרך ללבן יותר לעומק - במסגרת מתאימה ועם אדם שיהיה קשוב אליך בפגישות פנים אל פנים - את הקשיים הרבים שרק רמזת עליהם כאן. קח בחשבון שישנן מסגרות טיפוליות ללא תשלום, במרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות, ואולי כדאי לפנות לשם.
שיהיה בהצלחה,
|
|
|
דניאל זק
פסיכולוג קליני מומחה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
15:41 27.01.12
|
שלום לך,
מצער לשמוע את חוויית הפספוס וההחמצה שלך, שאינה ברורה לך וגורמת לך לפגיעה בערך העצמי ולתחושות שליליות כלפי עצמך והעולם. קשה מאוד לשער מתיאורך הקצר מה משתחזר ואיזה פספוס או החמצה קדומים חוזרים שוב ושוב בחייך. לא ברור למה את מתכוונת כשאת כותבת שלא יוצא לך לראות שוב בחורים פנויים, ובאיזה אופן את מחפשת להכיר ולמצוא זוגיות.
לצד זאת, ברור כי את חשה בדידות ולבד ואינך מרגישה שאת מצליחה לשבור את המעגל השלילי שבו את נמצאת. אינני מאמין שיש אנשים שנועדו להיות לבד, אך אני בהחלט מאמין שיחסים הם דבר מורכב ביותר מהרגע הראשון. נשמע כי איזשהו פער בין הציפיות שלך מהמפגשים עם אנשים ובין ההתרחשויות בפועל. אולי כדאי לברר יותר לעומק פער זה ולהבין היכן הדברים מסתבכים ולא מתפתחים כפי שהיית רוצה.
נראה לי שכדאי לך להתחיל בלשתף אדם קרוב, חברה, אמא, אחות, או דמות אחרת שאת מרגישה איתה בנוח ומכירה אותך, ושאיתה תוכלי לחשוב על מה שקורה לך לצד זה שתשתפי אותה בכאב ובתחושות שלך. חשוב שתוכלי לשתף ברגשות שלך ולא תשארי איתם לבד לגמרי.
יחד תוכלו אולי גם לחשוב מה נכון לעשות? האם יש להתאזר בסבלנות? לחכות שיגיע האדם המתאים עבורך? או אולי לפתח קשרים ומעגלים חברתיים באופן כללי? שמתוכם יצמחו קשרים קרובים ואולי גם קשר רומנטי? תוכלי גם לחשוב האם את זקוקה לעזרה נוספת כדי להבין את המעגלים השליליים שבהם את מוצאת את עצמך, ולעזור לך להתמודד עם הקשיים והפחדים הכרוכים ביצירת יחסים אינטימיים וקרובים.
בהצלחה
|
|
|
שחף ביתן
פסיכולוג קליני
רחובות 054-3090907
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
16:22 23.01.12
|
שלום. אלו הם מצבים בהם פונים לייעוץ או טיפול. קשה לעשות את זה לבד. רוב הדברים שהעלית מזמינים בירור מעמיק יותר..אדגים לך דרך דבריך:
איך מתמודדים עם דיאלוג פנימי של שליליות ופחדים?
מהי השליליות ומהם הפחדים? מה הם אומרים
של מחשבות על בדידות והעבר?
מה הכוונה בבדידות? בעבר? מה קרה לך שם?
יש בי משהו שרוצה לצאת ומישהו מבפנים כל הזמן לוקח אותו פנימה ולא נותן לו את האפשרות הזו?
מאבק כוחות. מה זה ה"משהו שרוצה לצאת"? ומה "מישהו מבפנים כל הזמן לוקח אותו פנימה ולא נותן לו את האפשרות הזו"? מי זה בחיים שלך לא מאפשר עכשיו או בעבר?
הרבה הרבה פחדים וחששות. הרבה אכזבות וטעויות מהעבר. הכל עולה וצף וגועש בגיל 40. הקול הפנימי אומר שאם לא תעשי עכשיו לעולם לא תעשי.
כאילו יש רגשות ודחפים מודחקים והם לא יכולים עוד להיות כלואים
כיצד משתחררים מהכבלים?
היום אני אמא לשני מקסימים ומאוד רוצה עוד אוצר אך רוצה להיות שלמה עם עצמי ואופטימית.
את מתכוונת שאת רוצה עוד ילד? עוד ילד זו עוד אחריות, עוד "כבלים". נראה שהדברים שלך אומרים שיש ילדה פנימית אצלך שרוצה לצאת. אי אפשר הכל כנראה
חומר למחשבה...
|
|
|
מנשה כהן
פסיכולוג קליני - מנהל מכון עידן - ייעוץ ופסיכותרפיה לפרט ולמשפחה
תל אביב ומודיעין 054-4210511
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
10:13 15.01.12
|
איך מתמודדים עם דיאלוג פנימי של שליליות ופחדים?
של מחשבות על בדידות והעבר?
יש בי משהו שרוצה לצאת ומישהו מבפנים כל הזמן לוקח אותו פנימה ולא נותן לו את האפשרות הזו?
הרבה הרבה פחדים וחששות. הרבה אכזבות וטעויות מהעבר. הכל עולה וצף וגועש בגיל 40. הקול הפנימי אומר שאם לא תעשי עכשיו לעולם לא תעשי.
כיצד משתחררים מהכבלים?
היום אני אמא לשני מקסימים ומאוד רוצה עוד אוצר אך רוצה להיות שלמה עם עצמי ואופטימית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
09:10 10.01.12
|
אני עזבתי את שוק העבודה בחוץ לפני כ- 8 שנים על רקע פיטורין לא נעימים. ואחר כך עבדתי תקופה בביתי (אחת התקופות היפות בחיים שלי) עד שהפכתי לאמא והתרכזתי יותר באמהות.
אני איבדתי את השמחת חיים שלי, האופטימיות, ההערכה העצמית שלי בקרשים. מרגישה שכולם בחוץ מתקדמים ואני נשארתי במקום העצוב והכאוב שלי. זה משהו שלא מרפה. אני בתוך הנישה שלי מרגישה בדידות כל הזמן עם עבר לא פשוט. הכי מפחיד אותי שעם כל הרגשות שלי אני צריכה לגדל שני ילדים קטנים בגן.
יש בי הרבה מאוד כעס על עצמי ועל אמא שלי ועל אנשים. אני שכל כך זקוקה למשפחה וכל כך אוהבת ילדים הרשיתי לעצמי בגלל הפחדים והקשיים שלי להביא את הילדים רק באמצע שנות השלושים שלי ואני הייתי רוצה משפחה גדולה שתקיף אותי ותמלא אותי ומאחוריהם שתעמוד אמא יציבה ופתאום הכל מתפרק לי במציאות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
08:54 31.12.11
|
היי יעל,
כתבתי כאן לאחרונה לפני 4 חודשים . אני מקווה שאת זוכרת אותי.
שבועיים לאחר שכתבתי כאן אבי נפטר בבית אבות. במהלך השבעה הגיסה שלי מאוד פגעה בי ואמא שלי נתנה לה לגיטימציה וזה גמר אותי. המשפחה שלי המורחבת שהייתה מקום חם בשבילי כבר לא כזו גם כי האחיינים כבר גדלו ואין הרבה מפגשים. ועכשיו יש בי את הפחד שאמא שלי תלך מהעולם לא תשאר יותר משפחה אולי.
המשפחה של בעלי בכלל לא מגובשת ובקושי מתראים ושואלים אחד על השני.
אין לנו הרבה חברים ובעלי הוא לא תקשורתי בכלל. וגם בזוגיות אני מרגישה איזשהו שעמום. למרות שהוא בן זוג טוב לב ותומך. אני בכל זאת מרגישה בדידות ענקית אני מרגישה שאני צריכה משהו גם מעבר למשפחה הפרטית שלי.
הרבה פגיעה באגו שלי עברתי החל מהילדות שלי וכנראה פיתחתי מנגנוני הגנה להשאר לבד כדי לא להפגע. שהתחתנתי גם התחקתי מאנשים שלא ישאלו מתי אהיה בהיריון אחר כך התרחקתי שלא ישאלו לגבי עבודה.
עוד חודש אהיה בת 40 ואני מרגישה נורא ואיום שאם לא אעשה דברים עכשיו אז אולי לעולם לא אעשה. אני רוצה עוד ילדים ורוצה קריירה שתתן לי סיפוק ופרנסה וחברים טובים מסביב. אני רוצה להיות אשת עשייה ויצירה.
הצטרפתי לקבוצת אימון על מנת למצוא בהירות בחיים שלי. אני חושבת גם להצטרף לקבוצת התעמלות ואולי גם שחיה או עוד איזה קורסים. אני הולכת מחר לשים את התינוקי שלי במשפחתון ויוצאת לדרך להשקיע בעצמי וכל כך כל כך מפחדת. להכנס לדכאון ולא להצליח.
הדברים שכתבת לי עד היום כל כך נגעו בי שהרגשתי צורך לחזור ולכתוב.
את שאלת אותי איך עברתי את הלידות ועוד דברים שאת רוצה לשאול אז אני חייבת לציין כאן משהו שהלידה השניה שלי הייתה טראומתית לחלוטין. את שני הלידה עבתי בניתוחים. בלידה השניה רצו לנתח אותי שוב בגלל הסתבכויות ורצו לשים לי זונדה והייתי מחוברת לאינפוזיה וכל הזמן נגעו בי בבטן שכאבה לי ועוד עברתי ברית עם הבן שלי וכל זה הייתה חוויה כל כך כואבת. הכי כואב שאני נזכרת איך שראיתי את אבא שלי שוכב בבית חולים שהידיים שלו קשורות ומחובר לזונדה. הרגשתי שלי היה את הכוחות להתנגד ולהתגבר אבל לאבא שלי לא היו. אני מרגישה מרוסקת, שבורה, שאני קמה בבוקר אני אומרת לעצמי שאני רוצה להעלם מהעולם אבל אני נשארת פה רק בשביל הילדים שלי שאני כל כך אוהבת אותם.
יעל יקרה, השתפכתי פה המון. תודה על המקום והמרחב המחבק.
אני!
שתהיה לך שנה אזרחית קסומה עם הרבה עשייה ואהבה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
12:59 28.12.11
|
שלום,
את מתארת תבנית ארוכת שנים שלא משתנה למרות שאת "יודעת" באופן קוגניטיבי כי המציאות שונה ממה שאת חשה. תבניות כאלו נוצרות כמעט תמיד על בסיס התנסויות עבר ש"נצרבו" בתודעה.
אני ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ממוקד מסוג EMDR שהוא בעל סיכוי טוב לעזור לך בהתמודדות עם הקושי שאת מתארת.
תוכלי למצוא מטפל EMDR באתר המרכז הישראלי ל-EMDR.
בהצלחה,
אודי
|
|
|
ד''ר אודי אורן
פסיכולוג קליני ורפואי, יו"ר עמותת EMDR.
מנהל המרכז הישראלי ל-EMDR. 073-7370993
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
21:32 27.12.11
|
כל כמה זמן אני אפול ...ארגיש בודדה ולבד ,וזה לא משנה
גם אם אני יודעת שאני יכולה להתקשר לחברה לדבר איתה ,וגם אם
מחר אני אראה חברה, או הייתי בלימודים והיה לי כיף ונעים עם ידידות וידיד משם ודיברנו והיה נחמד .
כל דבר קטן יפיל אותי. ההרגשה שאני רוצה לעשות משהו ואין לי עם מי, ואז אני מתחילה להציע לכל מיני מכרים רחוקים ויש בזה משהו טוב ואני כמעט חושבת ללכת לעשות את הדבר לבד וזה כיביכול נהדר מראה על העצמאות שלי, אני גפ מאוד יכולה להעסיק את עצמי ויש לי תחביבים ולימודים ועבודה ומשפחה,
אבל ההרגשה שאני לבד .
שלא לדבר על לסמוך על בחורים,אחרי שהיה לי חבר שהיינו הכי קרובים אבל מאוד שמרנו על החופש של כל אחד ,שאיתו לא הרגשתי שאני לגמרי לבד, נפרדנו וחזרנו וזה גרם לי להבין שכולם תמיד בסוף יעלמו ואי אפשר לסמוך על אף אחד
ואנשים פשוט כל פעם מאכזבים אותי וגורמים לי להרגיש לבד...
מה אני יכולה לעשות? אני נורא עצובה...
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
18:50 26.12.11
|
שלום
אני בת 58 עובדת ומתפקדת בצורה נורמטיבית .במהלך כל חיי לא פעם ,אנשים קרובים כרחוקים בגדו בי ו/או "תקעו לי סכין בגב" :אנשים מהעבודה,שכנים ,משפחה ועוד .
נתקלתי בחיי בהמון חוסר יושר,רוע ,גסות רוח ,כוחנות,דורסנות,אינטרסנטיות וכדו'
עלרקע זה אני מסתכסכת עם אנשים מסביבי ומשפחה,עד כדי ניתוק קשרים וחוויית בדידות (אני גרושה ולי בן אחד שגם איתו אני מסוכסכת).
הגעתי למצב שאבדתי אימון באנשים .כל אדם בשבילי מצטייר כפוגען בפוטנציה .אי לכך אני משתדלת ליצור כמה שפחות מגע עם אנשים,על מנת לא להיפגע שוב ושוב.
ובנוסף,אני מרגישה די מדוכאת ,מעצם המחשבה ,שאנו חיים בעצם בעולם מלא רוע ואי צדק .ואיך ממשיכים לחיות ככה ? (התחלתי לקחת רמוטיב)
אני שואלת את עצמי " האם ראייתי את העולם היא מציאותית ,או שמא יש לי אישהו מסך מול העיניים ,ש"צובע " את הראייה שלי את העולם בצבעים כהים ?
האם רמוטיב הוא הטיפול הנכון והמתאים להפחית את את איך שאני חווה את העולם שמסביבי ?
טיפול פסיכולוגי - אינו בא בחשבון מבחינתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
20:39 02.12.11
|
|
אני נכה אחרי 3 ניתוחי גב. גרה באיזור הדרום. כנראה בגלל שאני נכה גם אין לי ולבעלי חברים. וזה פשוט נורא. היכן אפשר להכיר זוג במצב כמוני. כי זה מאד קשה ולאחרונה גם בני הצעיר עזב את הבית . כך שאני פשוט מיואשת מהבדידות. אין לנו שום שכן או חברים עם מי לדבר.. זה פשוט קשה מאד ואני בוכה המון. עיזרו לי למצוא את עצמי. או כוונו אותי היכן אפשר למצוא זוג דומה למצבי. פעם היתה לי חונכת והיה לי כיף איתה. היום גם את זה לקחו ממני. מה לעשות....
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
14:03 28.11.11
|
כפי שאני רואה זאת נישואייך ומשפחתך החזיקו מעמד 15 שנים, בעיקר, בזכותך, בזכות יכולת התמיכה שלך, יכולת ההענקה, ההכלה, הקבלה כמו גם יכולתך לסדר את הדברים, כפי שכתבת.
בעלך משקיע עצמו בעשייה תפעולית משתי סיבות:
האחת, הוא חש שם חזק, בעל יכולות (בניגוד להיעדר יכולות התקשורת, השיתוף והמעורבות), ותחושה זו מספקת לו ביטחון. הוא רואה תוצאות בשטח.
השנייה, מפני שבעשייה התפעולית הזו, ה"תכלס" הזה, הוא לא נאלץ להתמודד עם הדברים איתם קשה לו (שוב, התקשורת, השיתוף, הרגישות) ובכל זאת לחוש בעל ערך, בעל יכולות נדרשות ומשמעותיות.
לשאלתך, מאחר וציינת שהוא לא יהיה מוכן לקבל סיוע מקצועי, אני מציעה שתשקלי את, למענך, לקחת סיוע מקצועי אשר יחזק אותך בתוך הקשר. אמנם סיוע שכזה לא יוכל לספק לך את תחושת ה"יחד" בתוך הזוגיות שלכם, אך הוא בהחלט יוכל לחזק אותך מהבחינה הזו שחזקותייך ויכולותייך תעלנה באופן מובהק, כמו גם קשייך. תלמדי כיצד להשתמש בעצמותייך נכון כדי שהן תתנה מענה לחולשותייך, כמו גם, על-מנת לחזק את עצמך, את ילדייך ולהחזיק את הזוגיות שלכם באופן כזה שזה "יעלה" לך פחות. אני מאמינה כי איש המקצוע יוכל גם לתת לך כלים להתמודד נכון ובאופן אפקטיבי עם חסרונותיו התקשורתיים של בעלך כך שאף תצליחי לאט לאט וכל פעם מעט יותר לדובב אותו, לגרום לו לשתף איתך פעולה ובסופו של דבר ליזום בעצמו (ושוב, לאט ומעט בתחילה) תקשורת ברמה הולכת וגדילה.
|
|
|
מוניקה הרשקוביץ
מאמנת אישית רב תחומית
052-4033683
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
14:03 28.11.11
|
דניאלה יקרה,
ממה שאני מבינה מדברייך, בעלך מעולם לא היה איש שיחה, איש חברותי, איש רגיש או אמפאטי, איש משתף, מערב או מעורב, ברמה הרגשית. הוא מעולם לא עמד בציפיותייך אלה. הוא לא ניחן בכישורים וביכולות תקשורתיים בסיסיים, בהן את ניחנת. מעבר לעובדה שהפער התקשורתי ביניכם אינו פשוט הוא כנראה אינו ניתן לשינוי משמעותי מאחר ולכל אחד מכם מבנה אישיות אחר ואישיות מאוד קשה, עד בלתי-אפשרי לשנות לחלוטין, בוודאי בגיל מבוגר יותר. יחד עם זאת, אם כל אחד מכם יעשה מאמצים ו"יעבוד" מעט על ה"שרירים" הפחות מפותחים אצלו, התקשורת ביניכם עשויה להשתפר לאט לאט וגם אם לא במידה רבה מאוד זה עשוי לעשות שינוי גדול ומשמעותי לזוגיות שלכם.
אני בהחלט מבינה את הצורך שלך בשותף תומך רגשית, משתף ומעורב כמו גם את המצוקה שלך בהיעדרן של בתכונות הנ"ל אצל השותף לחייך. יחד עם זאת עלייך להביא בחשבון שאדם אשר לא מרבה לדבר ו/או לשתף, אדם אשר נוטה להסתגר בתוך עצמו בעיתות מצוקה (כמו בתקופה האחרונה, בה ציינת שאתם חווים קשיים כלכליים) ו/או ל"הוציא" את קשייו החוצה בצורה של האשמה הוא, לרוב, אדם אשר נמצא במצב של מצוקה רגשית ומעשית גם יחד וחש תסכול עמוק (הוא רגיל לפעול, לעשות לקדם ובמקרה הזה הוא, כנראה, חש שאין לו פתרון וזה מתסכל אותו יותר) מאחר ומעבר קשיים האובייקטיביים הוא חווה קשיים סובייקטיביים בשל תחושת הבדידות אשר הוא כופה על עצמו וזאת בשל העובדה שאינו מסוגל לשתף, לשוחח, לפרוק את אשר על ליבו או לחלוק במעמסה, במחשבות ובתחושות.
|
|
|
מוניקה הרשקוביץ
מאמנת אישית רב תחומית
052-4033683
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
22:02 27.11.11
|
שלום,
אני מאוד מתלבטת. אני חיה כ-15 שנה בנישואים עם 3 ילדים. בעלי אדם שמתפקד פונקציונלית, עובד, קונה, עושה מטלות היומיום אבל חוץ מזה אינו איש שיחה עבורי או עבור ילדינו. בחצי השנה האחרונה החל נתק רב יותר. אני מרגישה בודדה בקשר הזה. הוא לא יוזם כלום, הכל אני. הוא לא מעריך, אמפתי או רגיש לי או לילדים. מבחינתו התפקוד הטכני הוא החשוב. כעת אני מרגישה כי הוא מתרחק ממני יותר בעקבות קשיים כלכליים. הוא לא מסוגל להתמודד כשיש משבר הוא עסוק בלהאשים. בד"כ אני המפייסת, המכילה, התומכת, זו שמקלה ומסדרת את פני הדברים אבל קצתי בתפקיד הזה. ולפתע כשאני לא יוזמת, איש לא יוזם. אני לא מרגישה אלא כמובן מאליו. התעייפתי מכך שכל הזמן צריכים לרצות אותו. אני רוצה אדם שיהיה חבר לשיחה, שיהיה מעורב ומשתף ולא לדבר כאילו אין מי שנמצא מעבר. כעת אני לא יודעת איך להמשיך מכאן.
אשמח לכל הכוונה. מה כן כדאי לי לעשות (הוא לא ילך לשום טיפול או ייעוץ), איך אוכל לחזק את עצמי ואת ילדיי? האם יש לכך בכלל תקווה? קשה לי עם הריחוק הזה אבל נמאס לי להיות זו שתמיד צריכה ליזום קרבה ועוד לא לזכות בפידבק חיובי.
תודה רבה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
01:46 22.11.11
|
שלום!
זקוקה נואשות לכמה מילים חכמות...
אני נשואה כמעט שמונה שנים, אמא לשני ילדים מקסימים, נשואה לאדם שבבסיסו הוא אדם טוב. הבעייה היא שמאז ומתמיד הוא לומד קשה ועובד קשה, חוזר מאוחר בלילה, וכשהוא חוזר, הוא ממשיך לעבוד...מסתגר לו בחדר, בקושי מחליף איתי מילה ובקושי עם הילדים. ניסיתי כמה פעמים לדבר איתו על זה שאני מרגישה ממש לבד. אני במצוקה... אין לי עם מי לחלוק את חיי. בזמן האחרון אפילו אם הוא לא עובד, הוא עדיין בחדר עם המחשב או חומר קריאה, מתעלם לחלוטין מהעובדה שיש גם עניינים חשובים אחרים כמו עזרה בעבודות הבית (כי גם לי מגיע לנוח אחרי יום עבודה לא קל), עזרה בהתעסקות עם הילדים. גם כשאני פונה אליו ומבקשת עזרה הוא ממש לא מראה נכונות לעזור. אני מרגישה שאני קורסת. מיואשת ואין לי יותר בן זוג אלא שותף לדירה, קר ומרוחק שחושב רק על טובתו ועל המנוחה שלו. המצב לא משתפר גם בסופי השבוע. אז אנחנו משתדלים לצאת אבל תמיד אני מרגישה כאילו הוא מתענה, ורוצה לחזור הביתה לפינה שלו.
הזוגיות שלנו די על הפנים. אנחנו בקושי מבלים ביחד או יוצאים בלעדי הילדים.
רציתי כבר כמה ימים לדבר איתו על האפשרות להביא עוד ילד לעולם....עדיין לא הצלחתי לומר לו את זה. אני גם פתאום לא יודעת האם זה נכון להביא איתו עוד ילד....
אני כל הזמן חושבת על גברים אחרים, אני ממש רוצה לצאת ולהתפרע בלעדיו...אני מרגישה שאת השנים הכי יפות שלנו אני מבזבזת על בדידות ושיעמום, הירדמות על הספה בציפייה לקבלת יחס...מתזזת רק בין העבודה לבית, ובמקום לשמוח בבית אני מתוסכלת ( ולפעמים הילדים מרגישים את זה וממש צר לי על זה). גם כשאנחנו כמה דקות יחד אין קירבה ביננו, יש איזשהו ניכור מהצד שלו. אנחנו הרבה מתווכחים, אני מנסה למשוך אותו בכוח קצת להבין אותי אבל אי אפשר!!!
אני כבר לא יודעת מה אני עושה בזוגיות הזו? אני אומנם אוהבת אותו, אבל זו כבר לא סיבה מספיקה כדי שאמשיך לסבול. יש איזושהי דרך לנער אותו???????
תודה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
23:49 20.10.11
|
הי אורלי,
אכן מצב לא פשוט עבורך. החלטה על עזיבה אכן יכולה לגרור חוויות לא פשוטות עבורך וגם עבור הילדים בעתיד.
את מתארת בדידות וקושי שהוא מאוד מובן- המציאות הזאת שקשה מאוד להשתלב בה, השוני העצום ומן הסתם הרבה געגוע למה שאת מכירה- לארץ. כתבת שהסכמתם ביניכם שהמצב הזה הוא מצב זמני. אני חושבת שמהנקודה הזאת ניתן לדבר איתו יותר ברצינות על מתי המצב הזמני הזה מסתיים. אני חושבת שכדאי להבהיר ברגישות אך גם באסרטיביות את מה שאת מרגישה, ולעשות את זה בחוכמה- לא להפעיל סנקציות, הרי יש לך פה זוגיות שסה"כ את מרוצה ממנה. יש לך ילדה ועוד אחד בדרך בע"ה - שגם להם צריך לדאוג. לכן אני חושבת שכדאי לקיים שיחה במצב מתאים לכך, ולהחליט על איזשהו דדליין שעד אליו את מוכנה לחכות. בזמן הזה לא יהיה לך קל, אבל לפחות את תדעי שיש תחימה והגבלה של הזמן הזה.
הסכמת לגור איתו שם, יש לזה כמובן השפעה רבה. אז לא ידעת מה בדיוק יהיה ו"שרדת" את זה יפה מאוד. חשוב שהוא יבין שאינך יכולה להמשיך ככה ואת שוקלת לחזור בכל מחיר, אבל מוכנה לחכות עד תאריך מסוים כדי שתוכלו לחזור יחד ולהמשיך חיי זוגיות משותפים. קחי בחשבון שאולי הוא לא ירצה לשמוע גם על זה, אבל בד בבד תפקידך ואחריותך להיות נחושה ולהסביר לו את הקשיים ומול מה את עומדת, והדבר משפיע על השלכות הזוגיות. יהיה קשה מאוד לקיים קשר זוגי- לא ביחד פיזית. נסי לקחת עוד צעד ולהסביר את מה שאת מרגישה ביותר פירוט, ביותר סבלנות, ולהציע פתרונות כדוגמת "תאריך יעד" מספיק רחוק שהוא ירגיש שאת מקריבה עבורו ומצד שני עומדת על החזרה לארץ.
מקוה שהצלחתי לסייע, בהצלחה רבה.
|
|
|
עדי בדיחי
עובדת סוציאלית M.A
052-5987445
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
19:19 08.10.11
|
לבד.. בדידות.. לא אוהב את עצמי
מה שרואה במראה
ולא הולך לי במין או זוגיות
שנים של טיפולים מקצועיים
כבר אין כוח נפשי
עשיתי מה שיכול...
אנשים רעים
לאף אחד לא אכפת
עולם חרא
חרא חחרא חחחחחחחרא
אני לא רוצה להמשיך ככה
קשה לי נורא..
אין לי כוח יותר
עברתי כל כך הרבה חרא
משנולדתי כמעט סבלתי
עד היום
לא יכול יותר *דמעות*
לא יכול יותר
ואין לי כסף לשום טיפול, טוב?
איי ):
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
13:53 04.10.11
|
תודה על המילים המעצימות והחמות.
במה נראה לך מתבטא החוזק שלי?
עכשיו אני נמצאת במערבולת רגשות ותחושת בדידות נוראית.
אבל יש לי הרבה חלומות ורצונות- אני רוצה לשנות כיוון בקריירה, אני רוצה להמשיך ולפתח את התחום שלמדתי באופן פרטי, אני רוצה עוד היריון, לעבור דירה, להרזות, להתעמל, להכיר חברים חדשים, לפתח וללמד את הילדים שלי ועוד ועוד.
אבל לא קל, בלשון המעטה, אומנם אילו אתגרים אבל שינויים שטומנים בתוכם לא מעט קשיים. אבל ככה נשאר לי להסתכל על החיים כדי שתהיה לי סיבה לקום מחר בבוקר.
אשמח מאוד אם יהיו פה דיאלוגים שאוכל לתרום ולהתרם.
הלוואי והיקום יחזיר לי בטוב כפול ומכופל. אני בן אדם מאוד טוב שרגיש לסביבה (בלי להשתחצן). נקווה לטוב.
תודה שוב.
באהבה
ממני
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
22:24 19.09.11
|
שלום,
אני אמא לבחורה בת 31. ב-6 השנים האחרונות בתי הייתה גרה בארה"ב לבד- ללא משפחה וחברים. הסיבה לעזיבתה הוא ביטול חתונה ברגע האחרון ע"י בן זוגה. במהלך שהותה בחו"ל היא חוותה הרבה מצבים קשים וטראומטיים כמו בדידות, אכזבות, לחץ מתמיד מהוצאת האזרחות ופחד להיכשל. בנוסף חוותה הכרות עם גבר חדש אשר גרם לכך שבסופו של דבר היא תישאר ללא חברים בכלל. בשנים האחרונות התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר בהתנהגות שלה.היא התחילה להאמין שיש לה יכולת לחזות את העתיד והחלה להשתמש ביכולת זו כלפינו. אנו בתמימותנו נתנו לה את הלגיטימציה הזו ונתנו לה את ההרגשה שבאמת קיים אצלה כוח חיזוי. המצב החל להתדרדר לאחר שהכירה בחור שסיפר לה שהוא יודע לקרוא את מחשבותיה. באותו רגע היא התחילה לדמיין שמישהו עוקב אחריה, נכנס לה לגוף, מצוטט לכל מה שהיא אומרת ושאותו הבחור משחק בה רגשית.היא התחילה לשמוע רעשים מוזרים והייתה נכנסת לכל מיני התקפי חרדה. בהתחלה לא ייחסנו לכך חשיבות אבל המצב החל להחמיר.בשלב מסויים החלטנו להגיע לקחת אותה בחזרה לארץ. ראוי לציין שכל אותה תקופה היו לה קשרים קצרים עם גברים שלא צלחו.
בגלל הגיל החל הלחץ של הקמת המשפחה לחלחל לתוכה והיא הסכימה להגיעה לארץ לביקור ארוך ולחפש לעצמה גבר ישראלי. כל קשר אותו ניסתה להתחיל בארץ לא צלח גם הוא ותמיד היא האשימה את אותו בחור מארה"ב שמסכל כל הזדמנות שלה ומונע ממנה להמשיך לחיות ע"י חדירה לגוף שלה דרך הרגל.
היא באמת מאמינה שאותו בחור קילל אותה ושהוא נמצא איתה בכל רגע.
ניסיתי לשכנע אותה לפנות לפסיכולוג אך היא לא מוכנה לדבר על זה אפילו בטענה שהיא בריאה לחלוטין ואין בכך צורך. האדם היחיד שהיא מוכנה לפגוש זה רב שמתעסק בקבלה אך אני חוששת שרב כזה יכול לבלבל אותה עוד יותר.
אני לא יודעת מה לעשות, אני אובדת עצות, אנא אימרו לי כיצד אני יכולה להתמודד עם המצב...
תודה רבה מראש
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
15:29 16.09.11
|
שלום מישהי18
חוסר היענות לטיפול תרופתי היא תופעה נפוצה מאד, לא רק בקרב חולי סכיזופרניה (אני מציינת את זה כדי להחליש את הרושם שמדובר בהתנהגות "חולה"). גם אנשים עם מחלות מסכנות חיים (סרטן, סוכרת, מחלות לב) לעיתים קרובות מפסיקים לשתף פעולה עם הטיפול התרופתי מסיבות שונות: תופעות לואי לא נעימות, התנגדות לתווית החולה, פיזור דעת וקושי להתמיד ועוד. הבעייה נפוצה מאד בעולם הרפואה, ונכתבה עליה ספרות ענפה, תוכלי למצוא אותה ברשת.
אצל חולי סכיזופרניה, כמו אצל כל חולה כרוני אחר, יש להבין לעומק את הסיבה לקושי להתמיד בנטילת התרופה. אז זאת יש לעשות באמצעות שיחה פתוחה, אמפתית, לא שיפוטית וכנה.
חשוב להבין למה זה קורה: האם יש תופעות לואי לא נעימות, גופניות או נפשיות? אולי יש קושי או חוסר הסכמה עם האבחנה? פחד מסטיגמה? תחושות של בדידות או חריגות, שלקיחת התרופה לכאורה מנציחה? תחושה של יאוש, המתעוררת דוקא כאשר לוקחים תרופה ואין ממש שיפור, והחיים ממשיכים להיות נאחסים? תקווה שבלי תרופה הכל יהיה בסדר? תחושה שהתרופות "סותמות את הפה" ואף אחד לא רוצה לשמוע מה באמת כואב וקשה?
עצם השיחה, ככל שהיא תהייה יותר פתוחה וקשובה, כבר תסמן את האיזורים של הקושי ואולי רעיונות ראשונים להתמודדות.
אחרי שמבינים מה הקושי, יש לנסות לחשוב יחד על פתרונות, החל מבעיית תופעות הלואי ועד לבעיית הסטיגמה והיאוש. חשוב להדגיש את ההיבטים החיוביים של האיזון הנפשי, ועדיף להוביל את החולה בשיחה, כך שהוא יגיע אליהם בעצמו (כשזה בא כהטפה מבחוץ זה עלול להיתקל בהתנגדות). יש לתת הרבה חיזוקים, עידוד, אהבה והערכה על כל התקדמות, החל מנטילת התרופות, ועד השתלבות תפקודית וחברתית.
חשוב לשוחח עם הרופא/ה המטפל/ת, המהווים דמות משמעותית ומשפיעה בתהליך. חשוב שהחולה יקבל שיחות, כדי שהטיפול התרופתי יהיה חלק מתהליך טיפולי רחב ותומך יותר.
כדאי לקרוא על שיטת "הראיון המוטיבציוני" (מילר ורולניק 2002) שמטרתו להגביר את המוטיבציה של המטופל לשנות את התנהגותו באמצעות אסטרטגיות המכוונות לעזור לו לעשות שינוי בחיים ולשפר את הבריאות. ראיון מוטיבציוני הוא ייעוץ פסיכו-סוציאלי יעיל לטיפול בהתמכרויות/ הרגלים כפיתיים, גמילה מעישון, שינוי תזונה, ירידה במישקל, גמילות שונות מאלכוהול, סמים ועוד. זהו כלי קצר, אפקטיבי וממוקד המעביר את המטופל משלב לשלב במעגל השינוי עד לביצוע השינוי והתמדה בו.
בהצלחה
|
|
|
רוני פרישוף
פסיכולוגית קלינית בכירה
הירקון 179, תל אביב 054-6544985
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
22:05 10.09.11
|
קרן הי, מהדברים שכתבת נדמה שיש לך היכרות טובה עם עצמך ובייחוד עם קשיים שגורמים לך לכאב. את מספרת שבשיגרה ובבית הספר את חווה עצבות ודיכאון ונדמה כי יש לכך קשר עם חוויה של בדידות וחשש מפני המפגש עם המסגרת (בית ספר או מקום אחר) וכיצד תרגיש בתוכה: מקובלת או לא, רצויה או לא. חווית הבדידות אותה את מרגישה מסבה לך צער בכל שנה מצד אחד, ומהצד האחר נדמה כי בכל שנה את מגייסת כוחות להתמודד ולמצוא את מקומך דבר שמראה על החוסן הנפשי שלך. לעיתים מצב של בדידות בצד הסבל שהוא מעורר יכול להניע אותך לפעוול בדרך חדשה - כפי שכבר עשית כאשר רכשת בגדים כדי להתמודד עם הכאב. אולי דווקא בגלל שחסרה לך קירבה של חברות יתאפשר לך לבחון האם יש רק נערה אחת, שגם היא בוגרת לגילה ויכולה להיות לך חברה.במידה ותגלי אחת כזו ייתכן והרווחת חברה חדשה.
אין ספק כי חייך היו פשוטים יותר אם יכולת לשמר בקלות יחסית גם השנה את הקשר עם חברותייך, אך ייתכן שתגלי בעוד זמן מה כי בשל כך התאפשר לך להרחיב את המעגל החברתי שלך ולגלות בסביבתך ואולי גם בעצמך חלקים חדשים. את מוזמנת להמשיך ולהגיב בפורום. שי
|
|
|
שי ציון
פסיכולוג קליני מומחה
לתאום פגישה 050-7315325
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
15:00 04.09.11
|
שלום לך "הדג",
אני שומעת את הסבל הרב שלך, וכלל לא צוחקת על בעייתך. אנשים מגיבים בצחוק כדי לצמצמם את הבעייה ולשפר את ההרגשה של האדם הסובל, אבל הצחוק לא תמיד עוזר, ומשאיר אותך בהרגשה של בדידות ומוזרות. אני בטוחה שכל מי שצוחק מסיפורך יתקל בעצמו בבעייה כזו או אחרת בימי חייו, שתהייה לא מובנת לאחרים ותרגום לו הרבה סבל. כולנו אנושיים, ואין מושלם.
ועכשיו נגיע ללב הבעייה, והיא ש"אין מושלם". הגרעין של הקושי שלך טמון במילים האחרונות של הודעתך "אני רוצה להיות בטוחה במאה אחוז ולהירגע".
כל ההפרעות הכפייתיות, והיפוכונדריה בתוכן, נובעות מקושי של האדם להכיל ספק, ומחוסר יכולת לבסס שקט נפשי על בסיס הסתברות.
אין בחיים בשום תחום ודאות של מאה אחוזים, כמו שאת מבקשת כדי להרגע. אין לאיש שום ודאות שהוא ישאר חי עד הערב (סליחה על הדוגמא הקיצונית...), שלא מתפתחת בגופו מחלה קשה, שבן זוגו אינו בוגד בו, שהוא לא יפוטר למחרת מעבודתו, שהוא סגר את הגז בבוקר, שידיו נקיות מחיידקים, וכך הלאה.
רוב בני האדם מסתדרים עם "רמת סבירות גבוהה", כדי לנהל את פחדיהם, לא לתת לחרדה להשתלט על החיים, ולחוש שלוות נפש סבירה. אף אחד לא יושב ומחשב הסתברויות, אלא זה מנגנון אוטומטי לא מודע, שבה המוח מעריך את מידת הסכנות השונות.
היכולת להכיל ספק, להשהות צורך בידיעה, ולוותר על רמות שליטה בחיים היא יכולת חשובה מאד, ומתפתחת במהלך הילדות בעזרת הכוונה הורית וסביבה בטוחה, יציבה וניתנת לציפייה.
את כנראה ניחנת ברמת מתח גבוה, בצורך רב בשליטה ובקושי להכיל ספק. אלו מספקים תשתית להתפתחות היפוכונדריה ואולי קווים כפייתיים נוספים.
נסי לחשוב איך את מצליחה להתמודד עם מצבים אחרים שיש בהם ספק לגבי שלמות גופך (למשל חציית כביש) או ספק מסוג אחר. נסי לנתח את המנגנונים המאפשרים לך לחיות עם הספק, ולאמץ אותם גם כאן. ההישג הגדול שלך יהיה אם תצליחי להרגע גם בלי ודאות של מאה אחוז, אלא עם תחושה של "קרוב לודאי".
עזרה מקצועית בכיוון זה תוכלי לקבל אצל פסיכולוג קוגנטיבי-התנהגותי.
אם את מרגישה שהרקע לבעייה שלך הוא רגשי, וקשור לרמת חרדה גבוהה המלווה אותך מילדות, תעזרי מאד בטיפול דינמי.
תהיי בריאה ותרגישי טוב,
|
|
|
רוני פרישוף
פסיכולוגית קלינית בכירה
הירקון 179, תל אביב 054-6544985
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהל | | | הודעה מקורית | | | תגובה | | | ללא תוכן | | | הודעה חדשה | | | הודעה עם תמונה | | | הודעה עם וידאו |
|
|
|
|
|