עדי שלום, לפני כשבועיים עניתי לך תשובה ארוכה על שאלתך ומשום מה לא עברה ועל כן אנסה לשחזר שוב.
אז ככה:
לחרדה ולדכאון יש אמנם מרכיב גנטי.
אבל: אז מה? מה בדיוק זה אומר? שגורלו של מי שיש לו קרוב משפחה חולה או שנמצא במצב נפשי בעייתי נגזר להיות חולה בעצמו?
החדשות הטובות הן שאין צורך לסבול. יש היום טיפולים תרופתיים מעולים נגד דיכאון וחרדה, ויש פסיכותרפיה מסוגים שונים (התנהגותית ודינאמית). אפשר וכדאי להיות מלווים אם מרגישים רע.
לי עצמי יש נסיון טוב (גם אישי וגם מקצועי) באלמנטים מתוך גישות רוחניות, בעיקר תרגול של מדיטציה, ודמיון מודרך. בדמיון מודרך אפשר באמצעות הרפיה של השרירים, להגיע למצב שבו אפשר לדמיין דברים יפים וגם לחזור על מסרים מרגיעים. אפשר להשיג קלטות של דמיון מודרך בחנויות ובאינטרנט.
אני רוצה לצטט בפניך מתוך ספר שקראתי באותו יום שבו הגיעה שאלתך, ואשר מתייחס בדיוק לשאלה של תורשה ובריאות נפשית. הספר הוא "חירות" מאת ג'ונתן פראנזון, הגיבור המדובר הוא ריצ'רד כץ, רוקיסט מזדקן ומיוסר, שהתורשה שלו איומה ושגדל בתנאים הוריים לא טובים. הציטוט הוא מעמוד 218:
"כץ הרבה לקרוא ספרים מתחום הסוציו-ביולוגיה הפופולרית, ולמיטב הבנתו, אותה הישרדות פרדוקסלית-כביכול של האישיות הדיכאונית במאגר הגנים האנושי מעידה שדיכאון הוא בעצם הסתגלות מוצלחת לכאב ומצוקה בלתי פוסקים: פסימיות, דימוי עצמי נמוך ותחושה שלא מגיע לך כלום, חוסר יכולת לשאוב סיפוק מהנאה, מודעות מייסרת לנבזות הכללית של העולם - אצל אבות אבותיו היהודים של כץ מצד אביו, שגורשו משטעטל לשטעטל בידי אנטישמים חדורי שנאה, ואצל האנגלים והסקסונים מצד אמו, שעמלו בפרך לגדל שיפון ושעורה באדמה הדלה ובקיצים הקצרים של צפון אירופה, הרגשה רעה מתמדת וציפיה לגרוע מכול היו הדרך הטבעית לאיזון בחייהם האומללים".
בהצלחה, שובית מלמד