|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
16:43 26.04.12
|
היי, אני יוצאת כבר במשך חצי שנה עם בחור כבן גילי, אני בת 19 והוא בן 21.
שנינו הכרנו והיינו בצבא, הסיפור שלי קצת מורכב מכיוון שאני חולה מתחילת גיל ההתגברות באנורקסיה, כאשר התגייסתי המצב היה יציב אך הדרדר באופן דרסטי לאורך חודשי השירות הראשונים, תמיד שיצאנו, לא הייתי אוכלת ואפילו לא שותה, הייתי עייפה, כאבו לי העצמות והיה לי קשה ללכת, היה מצב בו המליצו לי לא לצאת מהבית מחשש לדופק שלי ולחיי. הוא הרגיש אחרי חודשיים בערך שמשהו כבר מעבר ללא לתקין. סיפרתי לו שיש לי הפרעות אכילה(אנורקסיה) וזאת הסיבה שאני כמעט לא אוכלת ואני נורא חלשה ותשושה.
המצב המשיך להדרדר, הוא נשאר לצידי, דיבר איתי אבל לא הבין אף פעם לעומק העניין וזה ברור לי כי אף אחד לא יכול להבין לגמרי כשהוא לא חווה את זה.
הייתי צריכה להתאשפז מכורח המצב, ויום לפני האשפוז אמרתי לו זאת והסברתי כי הוא חופשי ללכת לדרכו (האשפוז מלא וכמעט אין יציאות), הוא הפתיע אותי וריגש אותי ונשאר. חודשיים וקצת הייתי מאושפזת, השתחררתי והקשר נמשך למרות הכול וכולי הערכה כלפיו כי זה לא מובן מאליו לקבל זאת.
לאורך האשפוז וגם לאחריו, הוא לא הפסיק להיות ביקורתי כלפיי בנוגע לחיצוניות (ולא במובן המחזק). תמיד הוא אמר לי שאני צריכה לעלות במשקל ושזה יותר יפה ואני רזה מידי וכו'.. אבל פרט לעניין הזה הוא לא הפסיק להעיר לי וטען שאני לא מתאפרת מספיק, שאני לא מטופחת מספיק, שאני לא שמה מספיק תכשיטים, שאני לא מתלבשת בסטייל וכן הלאה.
יש לציין שלמרות המחלה שלי, כולם מחמיאים לי על היופי שלי, אני גבוהה והציעו לי לדגמן מספר פעמים אבל כאילו בשבילו אני צריכה יותר להסתדר. יום לפני ליל הסדר הוא דיבר איתי במשך שעה שלמה בטלפון וטען, שאני לא מספיק אישה, לא מטופחת , לא מתאפרת, שאני הולכת נגד הזרם והוא רוצה בטובתי ולכן הוא אומר לי את זה בשביל שאני אבין שזה לא יפה ככה, בשביל שאני אבין שצריך לדאוג להיראות תמיד טוב. אך לתחושתי הוא הגזים, הוא היה היחיד שהעיר על כך ואני מעולם לא הרגשתי כך על עצמי ברמה הזו, הוא פדנט כך גם ביחס לעצמו, אם יצא לו איזה פצע על הפנים הוא נטרף מזה ולדעתי זה שטחי מידי, בסך הכול אחרי כל שנות המחלה ידעתי כי החיצוניות חשובה
אך הפנימיות אף יותר. הביקורתיות הזו הובילה לכך שאני חשה לא בנוח להזמין אותו לביתי,מובן לי שזה לא הגיוני כי הוא חבר שלי כבר יחסית הרבה זמן אבל הבעיה היא שאני כל פעם מחדש נחסמת כיוון שאני חוששת מהביקורתיות שלו, רבנו על הנושא הזה שהוא מעיר לי על החיצוניות והוא הצטער ואמר שלא יחזור על זה אך משום מה קשה לי להכניס אותי לביתי מחשש לביקורתיות שלו (גם אם היא לא תאמר לי בפנים) אני חשה לא בנוח ואף נבחנת על ידו. מה דעתכם? (סליחה על אורך המכתב)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
16:00 11.10.11
|
אני לא יודעת מה לעשות. היו לי הפרעות אכילה(אנורקסיה) לפני כשנה, ויצאתי מזה ועכשיו אני במשקל נורמלי(ואף די גבוה!). לאחרונה מתחילים להיות לי מן התקפי רעב כאלה. אני לא יכולה להפסיק לאכול- כאילו אני כל הזמן רעבה- אני לא רוצה להשמין אבל אני גם לא רוצה להזיק לגוף שלי עכשיו.. מה לעשות?!
תודה...
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
20:53 20.05.11
|
שלום
האם מומלץ לקחת לוסטרל נגד OCD במקרה של הפרעות אכילה-אנורקסיה?אני קראתי שהתרופה מורידה את הטיאבון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
11:31 18.07.10
|
שלום,
אני נערה בת 17.5 עם הפרעות אכילה- אנורקסיה מזה שלוש שנים.
אושפזתי מספר פעמים והגעתי ליעד, אולם לאחר השחורור ירדתי הכל.
עתה, יש לי רצון להבריא משום שיש לי שאיפות ורצונות בחיים.
אני נמצאת במעקב אצל דיאטנית השוקלת אותי כל שבוע, כל שבוע עליי לעלות חצי קילו.
אולם, ההתמודדות עם האוכל קשה לי, יוצא שבתחילת השבוע אני מרעיבה את עצמי, ויומיים- שלושה לפני שקילה, יש לי מעין בולמוס הנובע מפחד שלא עליתי.
אכן, אני עולה, אולם לאחר שאני שבה הביתה נראה לי שכל מה שעליתי ירדתי ושהעלייה לא הייתה אמיתית.
שאלתי היא האם העלייה אכן הייתה אמיתית,כלומר משומן, או שמא הכל היה מהצטברות נוזלים הנובעת מבולמוס לפני שקילה.
אני מנסה לשכנע את עצמי שגם כך עליי לעלות וזה לא משנה אם זה מנוזל או משומן, שהרי לא ניתן לעלות הכל מנוזלים, אולם המחשבה שכל העלייה הייתה רק מנוזליםגורמת לי לחזור שוב ושוב על אותה הטעות של הרעבה ואכילה מרובה לפני שקילה, למרות שאני יודעת שזה ממש לא טוב לגוף ולחילוף החומרים.
אשמח לקבל תשובה מפורטת עם הסבר כדי שאבין מה עומד מאחורי המחשבה שלי.
תודה רבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
22:47 26.03.09
|
|
אני נערה בת 19.5 עם עודף משקל של כ-10 ק"ג,אין לי ביטחון בעצמי בכלל והיו לי הפרעות אכילה (אנורקסיה) במשך כחודש וחצי ,רזיתי באופן משעמותי 3 ק"ג בשבוע ובשבוע אחריו ק"ג וחצי אבל מה שהכי כואב לי זה שאני מרגישה שהסביבה שלי מכשילה אותי-שאמא שלי שלא דואגת למשקל של אבא גם כבר שנים הורסת לי ומשמינה אותי מיום ליום-שוקולדים שהיא קונה ואני צריכה לראות,עוגות וממתקים וכ'ו.... אני סובלת גם מכאבי ראש שאובחנו ככאבים הנובעים ממתח נפשי (קריטי) אפשר לומר שהשוקלד ממש לא תורם בעניין (עושה מיגרנות) אז אמא קצת הפחיתה במינון אחרי תחנונים ודמעות ממני. העיקר הוא שהיא כל הזמן קונה וממשיכה לקנות ואני רואה את זה כל הזמן בארונות ובכל חור וזה מכשיל אותי בניסיון להעלות קצת את הביטחון העצמי שלי ולרזות וגם גורם לי לכאבי ראש.אני יודעת שבטח מה שעולה בראש עכשיו זה שאני צריכה ללמוד להתאפק אבל ניסיתי באמת שניסיתי וזה קשה מאוד וגם שכבר הצלחתי לשמור על אורח חיים בריא חזרתי למתוקים שבהישג יד כ"כ מהיר ונגיש.אני מרגישה מאימי זילזול שאין כמוהו כי כשאני אומרת לה שתקנה,שתקנה כמה שהיא רוצה אבל אני לא רוצה לראות את זה ושתיתן לאחיי כסף מצידי כל יום כדי לאכול את המתוקים האלה היא שוב מזלזלת. קטע ילדותי אחר שקרה עכשיו: אמרתי לה שהעוגיות שקנתה מלאות בסוכר ושאני כל הזמן רואה את זה ואוכלת,אז היא אמרה לי "אז מה?זה לא שוקולד,יש גם סוכר ליד התה שאת מכינה"-נו באמת... תשובות של ילדה בגן,ילדותית שרק רוצה להראות שהיא כל הזמן צודקת וזה מרתיח אותי. אני באמת פתוחה לשמוע אם הגישה שלי מוטעת (והייתי דווקא שמחה לשמוע שכן ושאמא שלי צודקת) אבל קשה לי להאמין כי לא אכפת לה ממני,לא אכפת לה מכל מה שעברתי.אני ילדה גדולה,אני אחראית לעצמי,אחראית למה שנכנס לי לתוך הפה,אני יודעת.... אבל יש דברים שלא תלויים בי כמו מהסוג הזה. סליחה על האורך ואשמח לעזרה,אני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
15:34 11.02.08
|
שלום לך,
תראה, אני עד לפני חודש הייתי מטופלת בטיפול מרפאתי כפויי על ידי הוראה של הפסיכיאטר המחוזי עקב נסיון אובדני, יש לציין שטופלת בעבר מרצון באותה מרפאה עקב הפרעות אכילה ( אנורקסיה ).
בחודש שעבר הוועדה הפסיכיאטרית קבעה כי הם משחררים אותי מהטיפול בכפייה אך הפסיכיאטרית מהמרפאת לא מוכנה לשחרר אותי מטיפול אצלהם ומחזירה אותי לטיפול בהפרעות אכילה, היא גם אומרת שאם אני לא יסכים להגיע לטיפול היא תפנה לפסיכיאטר המחוזי על מנת שהוא יאשפז אותי בכפייה בבי"ח.
שאלתי היא מבחינה משפטית האם הפסיכיאטרית יכולה לאשפז למרות שהוועדה החליטה שהם משחררים אותי? מה עליי לעשות על מנת להשתחרר מהסבל הזה של כאילו טיפול מרצון אך הרגשתי היא שזה טיפול בכפייה.
תודה.
מעיין
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
20:50 03.09.07
|
שלום!
אני בת 29 ומזה כ - 17 שנים עם הפרעות אכילה ( אנורקסיה ).
לפני כחודשיים ניסיתי להתאבד מתוך ייאוש ומתוך מקום של חוסר תקווה להמשיך במצב הזה אך לצערי כמו שאתן רואות אני עוד כאן.
רופאת המשפחה שלי פנתה לפסיכיאטר המחוזי והוצא עבורי צו טיפול מרפאתי כפוי אך איני מקבלת טיפול בגלל ההפרעות אכילה אלה בגלל המצב הדיכאוני שבו אני נמצאת וטיפול זה אינו עוזר, אני הולכת לשם כי אני חייבת אבל לא לוקחת איתי שום דבר מימה שהמטפלת אומרת כאילו נכנס מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה ורק מתפללת שהסיוט הזה יגמר. בינתיים מצבי מתדרדר מבחינת המשקל ואני מרעיבה את עצמי שעות ואפילו ימים.
מה עליי לעשות ( אגב, שבעתי לעצמי שברגע שאני מסיימת את " הטיפול " הכפוי לעולם לא אחזור לבקש עזרה ) ?
תודה.
מעיין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהל | | | הודעה מקורית | | | תגובה | | | ללא תוכן | | | הודעה חדשה | | | הודעה עם תמונה | | | הודעה עם וידאו |
|
|
|
|
|